אחרי הקרב- פרק שני

עמדתי בחזה חשוף ובאף מדמם באמצע אולם ענק שקירותיו, תקרתו ורצפתו היו עשויים אבן אפורה גסה. מהתקרה היו נטיפים, ונברשות ענקיות שהפיצו אור נירות חמים. המוני יצורים ששמעתי עליהם רק באגדות ישבו סביב שולחנות עגולים ואכלו מקערות אבן.
"חכה כאן. אני אלך להביא לך חולצה." אמרה הבחורה עם הזנב. לא שאלתי עדיין לשמה, והתחילה לעצבן אותי והעובדה שאני אפילו לא יודע מי זה שדואג לי.
"מה שמך?" שאלתי, כנראה בקול רם מדי, משום שכול היצורים סביב השולחנות הסתובבו ונעצו בי עיניים, חלק עיניים מהרגיל וחלק פחות. לחלק כלל לא היו עיניים, וזה גרם לתחושה מעיקה להזדחל אל גופי ולהעביר בי צמרמורת.
"לאריסה." אמרה הבחורה והזנב החום שלה הסתלסל.

"האף שלך מדמם." ילדה קטנה בעלת כנפיים ניגשה אליי.
"מה את אומרת?" אמרתי בציניות והילדה הקטנה נעלבה והתרחקה ממני. הרגשתי רע בשבילה, אבל הייתי עייף ומבולבל ולא היה בי שום רצון להיות נחמד, גם לא לילדות קטנות עם כנפיים.
"זה לא היה נחמד. היא בסך הכול בת אלפיים." קול של נער אמר מאחוריי. הסתובבתי רק כדי למצוא את עצמי עומד מול אדם שנראה בדיוק כמוני. נבהלתי, ומעדתי אחורה.
"אני מצטער, אני לא שולט בזה מספיק." אמר הנער, בקול שהוא לא שלי אבל בהחלט בקע מהפה שלי. הוא, אני השני, עצם את העיניים וכול גופו רעד, עד שהוא נהפך לדמות לבנה, שיער לבן ועיניים לבנות, וגוף חשוף לגמרי, מלבד תחתונים לבנים.
"מה אתה?" שאלתי. הוא הסתכל עליי בעיניים לבנות שהיו הרבה יותר גדולות מעיניים ממוצעות.
"מניקין. ואתה?" שאל הלבן.
"ארסוניסט." אמרתי.
"ארסוניסט? מה זה?" שאל המניקין.
"לא משנה עכשיו." אמרתי, בעיקר כי הייתי מבוהל מהדמות המשונה.
"יש לי גם שם." אמר המניקין, ולא שזה מאוד עניין אותי מה השם שלו, אלא שפשוט הרגשתי איזו מחויבות לשאול אותו לשמו, אך ורק כדי להפגין מעט נימוס אחרי שגערתי בילדה הקטנה.
"מה השם שלך?" שאל בחוסר עניין, שקיוויתי שלא יהיה מורגש.
"רד." אמר המניקין, ואני התחלתי לצחוק.
"למה קוראים לך על שם צבע, אם אין בך אפילו צבע אחד?" שאלתי.
רד הזעיף פנים לבנים כמו חלב.
"אתה כנראה מעולם לא שמעת על מניקינס לפני כן. אין ספק שאתה מתנהג בכזאת בורות וחוסר נימוס משווע." אמר רד. הוא הסתובב והתרחק מהמקום, חוזר לשבת בכיסע אבן ליד נערה שנראתה יפהפייה, לפחות מהפרופיל, אך כשהסתובבה חשפה חצי פנים של שד.
'איפה אני… מה קורה כאן… מה זה מופע האימים הזה?' היו המחשבות שעברו בראשי ללא הפסקה.

לאריסה חזרה עם חולצה לבנה, ואני שכבר לא יכולתי לראות לבן לבשתי אותה בחוסר רצון. הבד היה גס ומגרד, אבל לבשתי אותו בכול זאת.
"מתכוונים לעשות משהו עם האף שלי?" שאלתי את לאריסה. היא התבוננה בי לכמה רגעים.
"לא. בסך הכול, זו די אשמתך." אמרה לבסוף, ואז הושיבה אותי בשולחן אבן על יד מפלץ ירוק עם שני ראשים, והוציאה משום מקום קערת דייסה מבחילה.
"בתאבון, ארסוניסט." אמרה לאריסה ונעלמה בין ההמון. התבוננתי בקערה, שעלו ממנה אדים ובועות, וחשבתי איך אני יוצא מהמקום הזה.