סיפור על ילד ואישה

את יודעת, אם הייתי יכול לשכוח אותך זה היה נפלא.
אם הייתי יכול לשכוח פיסות קטנטנות ממך הייתי מסופק. הייתי רוצה לשכוח את החיוך היפה שלך שתמיד נע בין עצב לשמחה. הייתי רוצה לשכוח את העיניים האלה שלמרות שאין להן צבע מיוחד, נדמה לי שהן מזכירות לי את היקום כולו. הייתי רוצה לשכוח את הצחוק המתגלגל שבקע מבין שפתייך.
ואת יודעת, אם הייתי יכול לשכוח רגעים אולי הייתי שוב מאושר.
הייתי רוצה לשכוח את הפעמים שצחקנו ודיברנו והקנטנו אחד את השניה עד אור הבוקר. המקרים האלה שגרמו לנו להתקרב-גם אותם אני רוצה לשכוח. הייתי רוצה לשכוח את הפגישות האחרונות שלנו, קצת לפני שאת עזבת אותי ואני עזבתי אותך.
והרגע שאני הכי רוצה לשכוח הוא הרגע שבו התאהבתי בך, כי אז אולי כל זה לא היה קורה. אני מרגיש כאילו אלפיי רסיסים ניתזו אליי מהפצצה שהשארת וצורבים את עורי, משאירים חתכים מדממים-ואם לא הייתי מתאהב בך, אולי לא הייתי נפגע כל כך חזק.
אבל הרי ידעתי מי את, סיפרת לי את זה בלי להסתיר שום דבר, וידעתי את זה בדיוק כמו שידעתי מה השם שלי. אולי אפילו יותר, כי גם אחרי שהייתי שיכור ולא יכולתי להגיד את שמי עדיין זכרתי מי את היית. אז במובן מסויים זו היתה אשמתי שהתאהבתי בך. זה לא שלא נסיתי לעצור, ניסיתי בכול הכוח. כנראה שפשוט לא הייתי חזק מספיק.
אני מניח שגם את לא היית חזקה מספיק אם בחרת לברוח, לברוח שוב. כבר סיפרת לי כמה פעמים זה קרה, וסיפרת לי איך הרגשת וכמה פחדת, ואמרת לי שאם זה יקרה שוב לא תעמדי בזה יותר.
איכזבתי אותך, זה היה כמו סכין בגב, להודות בזה מולך. הרי אמרת לי שאסור. אמרת לי שלנו, לשנינו, אסור.
זה קורה לך בכל פעם מחדש, ובכל פעם מחדש עשית אותו דבר.

פעם, כשהייתי ילד קטן, היתה שלולית בוץ גדולה בכניסה לחצר הבית שלי בחורף, וכדי להיכנס לבית הייתי צריך לעבור אותה. השלולית היתה רחבה מאוד והתפרשה על כל אורך החצר, חוסמת את כל המעבר. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה לקפוץ מעליה, אבל הייתי ילד נמוך, והרגליים שלי היו קצרות ולא גמישות במיוחד.
ניסיתי לקפוץ בכל פעם מחדש, ובכל פעם לא הצלחתי לעבור את השלולית הגדולה והייתי נופל לתוכה. אמא שלי נהגה לנזוף בי על שחזרתי מלוכלך מבוץ, אז יום אחד היא יצאה איתי, ושנינו עמדנו מול השלולית הגדולה, והיא אמרה לי, " תראה לי איך אתה עובר את השלולית."
אז הראתי לה איך אני קופץ וכמו בכל פעם שוב נפלתי אל תוך הבוץ.
אמא שלי העמידה אותי על הרגליים ואמרה לי: "רציתי שתראה לי איך אתה עובר את השלולית, אבל לא עברת אותה. תנסה שוב, והפעם, אני רוצה שתעבור את השלולית."
לא רציתי לאכזב אותה, היא היתה אמא שלי, ורציתי שתהיה גאה בי. אז הלכתי שלושה צעדים אחורה, ורצתי, הנפתי את הגוף שלי הכי רחוק והכי גבוה שיכולתי, אבל זה לא עזר, נחתי שוב בתוך הבוץ.
אמא שלי הסתכלה עליי, אבל היא לא נראתה מאוכזבת ולא כועסת. היא שאלה אותי, "איך ניסית לעבור את השלולית בפעם הראשונה?"
"קפצתי." עניתי לה, הקול שלי היה חנוק מדמעות.
"ובפעם השניה?" היא שוב שאלה.
"קפצתי." חזרתי על דבריי.
ואז היא אמרה: "אי אפשר לעשות את אותו הדבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאה שונה, נכון?"
הנהנתי.
"אז אני רוצה שתעבור את השלולית הזו, אבל בדרך אחרת."
.

ומה שאני אומר זה שאולי אם תפסיקי לברוח, לא תהיה לך סיבה לברוח.