בועה מזכוכית קשה
שלום לכולם, אני הולכת לספר היום סיפור קצת אישי, זו פעם ראשונה שאני משתפת ככה וקצת קשה לי להתחיל אז אני פשוט יתחיל
אני בת 20 היום עברו 3 שנים מאז שסיימתי את התיכון וכן אני קטנה בשנה ..
עד לפני 4 שנים החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי , גרנו אני אמא שלי סבא שלי ואחי בבית ישן בשכונה מגעילה בית מאוד מאוד מאוד קטן וזה אולי נשמע איזה תלונה מפונקת אבל ממש לא.
זה היה מקום שמאוד קשה לנהל בו אורך חיים נורמלי.
וזה גרר איתו הרבה בעיות, הצפיפות יצרה ריבים ועצבים ללא שליטה , הרעש לא נתן להרדם והינו מגיעים מאוד לא מרוכזים ללימודים, ובכלל הכל היה בלאגן גדול, דמיינו לכם את החיים שלכם בבית בו אין שום דבר מוגדר, שום סדר ושום פרטיות, אדם שרוצה מחשבות מסודרות צריך קודם מגירות מסודרות.
אז ככה חיינו הרבה שנים ולקראת כיתה י יא זה התחיל ממש להשפיע לרעה עלי נפשית חברתית לימודית, לא הצלחתי לנהל אורך חיים תקין. לחשוב. ללמוד. לחיות להתרכז
היו לי הרבה חברות והיתי מאוד מקובלת..החיים שהחברות של החברות שלי היו שונים לגמרי..הם באו מיישוב שקולו וילות..כולם סבלניים ומנומסים.. אני לא מתלוננת או משהו אבל באותה תקופה היתי משתפת הרבה ממה שעובר עלי לחברות קרובות שלי הייתי בוכה הרבה , ועדין היו לי חברות שהם אחיות, לא היה אכפת להם איך נראה הבית שלי בכלל או מה המצב הכלכלי .. רק ממני היה להם אכפת.. מי אני. והם לימדו אותי הרבה.
לקראת כיתה יב לא הצלחתי יותר לדמיין את עצמי בוכה לחברות. די רציתי להשתחרר רציתי להתקדם ובאמת לשנות משהו בחיים שלי
אז עם הרבה כוחות נפש הצלחתי לעזור להורים שלי ועברנו דירה ואבא שלי התחיל עוד עבודה..
בכיתה יב נסגרתי החיים שעברתי היו לי קשים מידי . לא רציתי יותר להראות נחמדה. חייכנית. כאילו שכלום לא קורה לי
לא היה לי כוח להסתיר יותר נשברתי
הפכתי שקטה וסגורה והרגשתי שאני סוחבת על עצמי הרבה
ופעם ראשונה בחיי לא התביישתי להראות את זה
די לשחק הצגה
לא טוב לי
ולא אין לי הכל והחיים שלי לא מושלמים וביעקר קשה לי
ציפיתי מהחברות הקרובות שלי , שיזכרו את האדם השמח שבי . וינסו
לעזור לי או לפחות לשאול ולהתקרב
אבל הן פשוט השלימו עם המצב.. אם היה משו ששרף לי בנשמה באותה תקופה
זה אנשים ששכחו אותי אותי האמיתית , שהתרגלו אלי ככה , שקטה ועצובה שאפילו לא שאלו כבר מה לא בסדר ..
כי בעינהם אני פשוט ככה
והרגשתי מבוזבזת הרגשתי מוצפת בחיים ורגשות אבל לא יכולה לבטא אותם בשום מקום עם אף אחד
לאט.. גם הן התרחקו ממני והמשיכו את החיים שלהם
קשה, זו מילה קטנה לתארמה שהרגשתי.
אתה רואה את כולם , חיים , מתקדמים אוהבים מול העיניים ואתה, תקוע בבועה שקופה
רק מסתכל
אבל רחוק
ולאט התחלתי לראות תמונות מיציאות והכאב הרג אותי שרף אותי מבפניםץץ אין יותר אני .. לא מזמינים אותי לשום מקום יותר אפילו לא מנסים
אני כבר לא חלק
לאט התחברתי סתם לאנשים שסביבי ..שאני אפילו לא אוהבת..
אבל רציתי להיות איתן. אבל הן.. מזמן שכחו אותי ,את העבר איתי את כל מה שנתתי גם אני להן.. וכאב לי שרף כל כך
וגם שכבר ניסיתי להתקרב.. זה כבר לא היה אותו דבר .
כבר היה להם צחוקים משלהם וחוויות שאני לא שותפה אליהם..
אז שוב , הפכתי לשקטה, לזאת שבצד.. מעולם לא הייתי ככה זה רחוק שנות אור מהאופי שלי.
התוסס המצחיק וכולם פעם ידעו. אבל שכחו.. מהר .. מאוד מהר אפילו לא ניסו
החלטתי לשחרר ולהכיר אנשים חדשים.
נסעתי לצפון שלוש שעות מפה בשביל להרגיש אחרת אוויר שונה שם שום דבר לא יחניק אותי שום שקט לא ישתלט עלי בלי להודיע
והמשכתי הלאה אמנם זה היה מאוד קשה כי התרגלתי ללבד אבל לאט חזרתי להיות מי שאני מאושרת מדברת מצחיקה בזכות הרבה אנשים מדהימים ואנרגטיים סביבי שעזרו.
אז נכון המשכתי, אבל לא יכולתי לשכוח את הקלות בה שכחו אותי והם ניסו לדבר איתי אחר כך.. להתקרב שוב ..אני כבר לא הסכמתי.. אין שום סיכוי שאתן את הלב שלי לאנשים שאני ידעת שכשאני יצטרך אותם ישברו אותו לחתיכות. היום טוב לי, יש לי הכל
לפעמים הקבוצת חברות האלו עוד פה ושם בחיים שלי ..מנסות שאני יבוא.. לכל מיני דברים אבל לי מאוד קשה זה כמו לראות אקס בעייני.
תגובות (5)
את אמיצה.. אמיצה ויוזמת… אבל אם כבר יש לך את זה, אז תעשי את זה נכון!! ????????????
היופי במשפחה בניגוד למשפחות אחרות מאותו סגנון שאת מדברת עליו, הוא שיש לה אותך שהתססת את העניינים למגמת קידום. את ולא אחרת…
זה נהדר שעברת לצפון..
אבל זה אומר שנטשת את המשפחה שלך..
אני לא יודע עד כמה תקשיבי להמלצה של איש זר מהאינטרנט שלא פגשת מעולם, אבל לפחות אומר אותה שלא ארגיש מבוזבז סתם..
במקום לברוח מארץ ישראל לפולין בגלל המילקי, תשאאי בארת ישראל, תיהי אשת מסחר, ותקדמי את הכלכלה בישראל בצורה שבה כל המוצרים יוזלו אפילו יותר מאלו שבפולין :).
כשאת עומדת מול בעיה, הטבע מעמיד בפנייך שלוש אפשרויות – לברוח, לתקוף, או לקפוא במקום. מאחר ואת זו מי שאת, אז בואי נפסול את הקפאון במקום..
עכשיו – אם תברחי, אמנם תתגברי על האריה שנהם לצידך, אבל הוא עדיין יהיה שם..
לעומת זאת, אם תתקפי, האריה ימות, ולך יהיה את כל היער לבד לעשות בו מה שרק בא לך :)..
נשמע כאילו אני מדבר מהצד ו.. "עד שלא חווית, אל תשפוט" – אבל חוויתי.. אני יודע על מה את מדברת, ואני אשמח אם תשני לטובה את החיים שלך..
האריה שם, רוצי להרוג אותו :)
קודם כל ..תודה שקראת ותודה על התגובה:)
התמודדתי עם הקשיים בבית . לא עזבתי כשהיה קשה .. עזבתי שכבר היה טוב..עזבתי בשביל לשחרר את הנפש שלי..
מעבר לזה זה היה במסגרת שירות לאומי .. הייתי חייבת להתקדם הלאה ..היום אני חיה בבית הכל מעולה:) לפעמים זה צף בי וחשבתי שזה טוב לשתף..:)
שירות לאומי אכן משחרר את הנפש :)..
שמח שהכל הסתדר
לא הבנתי את החיבור בין השם לקטע. כמובן שהבנתי באופן כללי, אך זו כנראה מטאפורה אישית שלך. חוסר בסימני הפיסוק הפריע לי, למרות שזהו לא ממש סיפור, ויותר החיים שלך במילים, תקופה מהם, לפחות. אני כה מתנצלת על יהירותי, אך באמת, איך יכולת לצפות מאנשים להתקרב אלייך ולדאוג לך כל כך אם הרחקת אותם? אני מומחית בלגרום לאנשים לאבד את הרצון לדבר איתי, ואי אפשר לבקש ממישהו לשאול לשלומך גם אחרי שאתה לוקח צעד אחורה. גם אני חייתי במקום מאוד מאוד קטן עם הרבה נפשות וזוג משפחות, וזה השפיע גם עליי. רעש, צפיפות, חוסר בפרטיות אלו דברים שאפשר לסבול מהם, ואני לקחתי אותם קשה במיוחד, וכמו מה שקרה לך, זה פגם בהרבה דברים. אך בכל זאת, לגור בבית קטן עם עוד כמה אנשים? זה לא כיף, אך לטעמי גם לא סיבה להפוך למרוחקת כל כך. אולי זה רק בגלל שאני תמיד הייתי מנוכרת כזו, ואת במרכז, אך אני חושבת שאולי להרחיק את עצמך זה יותר מדי. מכאן והלאה אני אשתוק לטובת הכלל. בתודה ובתקווה שלא תעלבי ממני, אליס
ודרך אגב, שיתוף זה טוב, מקווה ללמוד את זה ממך