מאוחר מדי. פרק 16
"אני חושב שאת צריכה לראות את זה" הוא אמר והביט בי.
"מה? על מה אתה מדבר, ליאם?" שאלתי והתחלתי להילחץ.
הוא לא ענה, רק היה לו מבט מוזר. כיווצתי את גבותי וניסיתי לפענח את המבט הזה שלו.
לפתע ליאם תפס בידי והחל ללכת.
"מה? ליאם מה קרה? לאן אתה לוקח אותי?" התחלתי לשאול ושמעו את ההיסטריה שהייתה בקולי.
הוא לקח אותי אל מחוץ למועדון והחל ללכת לחלק האחורי שלו.
"ליאם! תענה לי! מה הולך פה? לאן אנחנו הולכים?" צרחתי בכעס.
הוא המשיך ואז נעצר.
"אני מצטער אן" הוא לחש ומבטו היה כאוב.
"מה? מצטער על מה?" שאלתי בחוסר הבנה, לא הבנתי מה מתרחש סביבי.
הוא הרים את ידו והצביע לכיוון הקיר החשוך שמחוץ למועדון. הבטתי בחוסר הבנה ופתאום ראיתי צללים של אדם. בהתחלה חשבתי שזה אדם אחד ואז ראיתי שזה שני אנשים.
שמעתי קולות. התקרבתי מעט להבחין מה קורה שם.
ואז ראיתי.
את מייקל.
עם בחורה אחרת. מתנשקים, או יותר נכון אוכלים אחד את השנייה.
נשימתי נעתקה והבטתי בהם בחוסר אונים. דמעות החלו למלא את עיניי, התחלתי להתנשם בקול.
אז ככה מרגיש שברון לב.
זוהי הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אותו. הרגשתי פגועה ומנוצלת.
ליאם עמד מאחורי כל הזמן הזה ולא כל כך ידע איך להגיב.
לא, אני לא אשתוק. פתחתי בהליכה מהירה לכיוונם, בחיים לא הרגשתי כל כך הרבה עצבים, כעס ועלבון כמו באותו רגע.
הם ראו מישהו מתקדם לכיוונם ונעצרו.
ואז הוא ראה אותי.
"א..אן?" מייקל גמגם ולא ידע מה לעשות.
"בן זונה" סיננתי והעפתי לו סטירת לחי מצלצלת. התחלתי להתרחק מהמקום עם דמעות בעיניים ושמעתי את מייקל בעקבותיי.
"א..אני יכול להסביר" הוא אמר.
הסתובבתי אליו.
"לא רוצה לשמוע את ההסברים שלך! אתה חתיכת זבל, זה מה שאתה!" צרחתי והדמעות החלו לזלוג.
הרגשתי כל כך פגועה.
"כל המילים היפות שאמרת לי, היו סתם שקרים, אתה ניצלת אותי ואת הגוף שלי ואני שונאת אותך על זה ובחיים לא אסלח לך!!" צרחתי והבטתי עמוק לתוך עיניו. מייקל לא ידע איך להגיב ורק מלמל מילים לא ברורות.
התחלתי להתרחק מהמקום בצעדים מהירים, התחלתי ללכת לכיוון ביתי למרות שהוא היה רחוק מאוד משם. לא היה לי אכפת.
זה היה יותר מדי לעכל, להבין.
הוא ניצל אותי, הוא השתמש בי.
ביזבזתי עליו את הנשיקה הראשונה שלי, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, נגענו אחד בשני, התחבקנו, רקדנו, צחקנו. אבל הוא בכלל לא אהב אותי. הוא ניצל אותי.
שמעתי צעדים מאחורי.
"אן תחכי, אני יכול להסיע אותך" ליאם אמר ונגע בכתפי. הזזתי את ידו והמשכתי ללכת.
לא רוצה אף אחד כרגע.
"תלך, ליאם" לחשתי ומחנק גרוני נעשה חזק יותר.
לא יכולתי לעצור את דמעותיי, הם זלגו ללא הרף.
"לא, אן! את לא הולכת לבד בשעה 3:00!" הוא אמר ועצר אותי. "פעם אחת כבר נתתי לך ללכת לבד והתחרטתי על זה ועד היום אני מתחרט על זה, לא שוב!" ליאם אמר. הסתובבתי אליו והוא ראה את פניי.
כל האיפור היה מרוח, הייתה אדומה ופניי היו רטובות מדמעות, הוא ראה אותי במצב נפשי ירוד.
"טוב" לחשתי והוא הלך להביא את האוטו שלו.
כשהוא הגיע נכנסתי למכוניתו, נזכרתי כמה זמן לא הייתי בה. הייתי במכונית של מייקל. מייקל שבגד בי. מייקל שאהבתי.
כל הדרך שתקנו, לא יכלתי לדבר.
הגענו לביתי. "תודה" לחשתי ופתחתי את הדלת.
לפתע ליאם תפס את ידי. "אני תמיד פה אם את צריכה משהו" הוא לחש והביט בי.
הנהנתי לו עם הראש ועליתי לביתי.
ההורים שלי לא היו בבית, הם טסו לחו"ל לשבוע, אז יכלתי לצאת למרפסת לעשן בלי שהם ידעו.
ישבתי במרפסת, הדלקתי את הסיגריה וחשבתי, חשבתי על הכול.
איך זה יכול להיות? הרי הוא אמר לי שהוא אוהב אותי! אנחנו התנשקנו! הוא הבטיח לי אהבה והשאיר לי אכזבה.
למה הוא בגד בי?
באותו הרגע ששאלה זו עלתה במוחי אני נזכרתי.
נזכרתי במאורעות השנה האחרונה.
נזכרתי באונס ונזכרתי ברגעים היפים של מייקל ושלי.
"למה החיים שלי כאלה מחורבנים?" סיננתי לעצמי בכעס ולקחתי שלוק מבקבוק הוודקה שהיה בידי.
החלטתי שאני חייבת להתגבר עליו, חייבת לשכוח, חייבת.
כנראה שאני, אן ג'יימס סתם נערה שנתנה את ליבה לאדם הלא נכון, ששבר אותו לרסיסים.
תגובות (0)