נמשים- פרק ראשון
קוראים לי ליאן גולדמן, ואני בסה"כ ילדה בת 15 וחצי. החיים שלי לא ממש מעניינים. אותי הם בהחלט מעניינים, אבל מהצד הכל יכול להראות פשוט חיים של נערה לגמרי רגילה. ובגלל זה אני רוצה לכתוב את הסיפור שלי, כי אנ מאמינה, שלכל אחד יש סיפור מעניין, אף אחד הוא לא "פשוט רגיל" ופשוט צריך לדעת לספר את הסיפור שלך. החיים של כל אחד הם ספר, אבל גם כל אחד הוא המספר, ואם אתה מספר ממש גרוע- אז יש לך חיים משעממים. אבל אם אתה יודע אי לכתוב את הסיפור, מכל דבר תוכל להוציא יצירת מופת. אז זה הסיפור שלי. ואני אשתדל להיות המספרת הכי טובה שאני יכולה. אבל בשביל באמת להבין הכל, נצטרך לחזור טיפה אחורה…
כמה אחורה?
ליום הראשון של החטיבה, לפני כמעט שלוש שנים…
נכנסתי לביה"ס ומשני צדדי עמדו שתי החברות הכי טובות שלי: שירה וגל. שירה גל ואני חבורה כזאת עוד מכיתה א' בערך, (שירה וגל מכירות אפילו עוד מהגן) ותמיד היינו אחת לצד השנייה, בטוב וברע (טוב, אולי כמה מריבות פה ושם, אבל שום דבר לא יכל באמת להפריד בינינו).
שירה היא ההומנית שבחבורה-
כותבת סיפורים והגיגים להנאתה, מתלבשת כמו נזיר הודי ותמיד מנסה לגרום לנו לעשות איתה דברים מוזרים כמו מדיטציה או ללכת איתה לערבי קריאת שירה. ומבחינת חיי אהבה? היא היציבה ביותר מבין שלושתינו, עם החבר שלה עוד מכיתה ה' מהתקופה שעוד היינו "מציעים חברות"- עומר. אני חייבת להודות שהוא לא הבחור הכי מושך בעולם- לא מכוער אבל טיפה נמוך, בעל אפרו מזדקר ואף קצת גדול (אבל מה שכן, הוא ממש שרירי) מוזיקאי מוכשר אבל גם קצת כושל ועם חיבה מציקה לפלוסופיה…בקיצור לא ממש גבר החלומות, אבל העיקר שהם מאושרים ומושלמים אחד לשני, כי גם שירה לא המודל בדיוק לבחורה המושלמת, וכמו שנאמר:"מצא מי את מינו". וחוץ מזה אני ועומר ידידים ממש טובים אז לא נעים לי ללכלך עליו פה, אבל פשוט אני רוצה לתת תמונה ברורה יותר על משתתפי הסיפור.
גל היא הילדה הטובה-
כמו ילדה קטנה היא תמימה ומקסימה, אוהבת את כולם וכולם מחזירים לה אהבה, היא פשוט בן אדם טוב כזה. גל נראית כמו מלאך קטן וחמוד- עיניים כחולות ענקיות ושיער בלונדיני בתספורת קארה, אבל היא לא ממש מהסוג שבנים נמשכים אליו. אני לא יודעת למה, היא פשוט ילדה כזאת. וזאת אולי גם הסיבה שמעולם לא היה לה חבר וגם אין שום בחור באופק.
ואני?
אני ליאן, הבוערת:
אני אוהבת וחייבת כל הזמן להיכנס להרפתקאות, יש לי אופי חזק ודעות חדות וברורות, אני עושה מה שבא לי ואיך שבא לי (בתנאי שה לא פוגע באחרים, אני דווקא ממש לא ביץ') וכל הזמן חיה וחייבת חומרי בערה, כמו להבה. הרבה אנשם יחשבו שאני משוגעת, ואני לא אומרת שזה לא נכון, אבל ככה אני אוהב את החיים שלי, כמו סיפור, ואולי בגלל זה גם החלטתי לכתוב עליהם… ומבחינת חיי אהבה?
טוב, את זה תגלו בהמשך :)
אז כמו שאמרתי צעדנו מהססות לתוך החטיבה…
והייתי ממשיכה אבל אני ממש עייפה, אולי אני אחזור לזה אם אי פעם יהיה לי עוד כח
לילה טוב,
אוהבת, ליאן 3>
תגובות (0)