לחשן שלי- פרק שלישי

"הגענו אריאל," אמר וכיבה את מנוע המכונית. הוא פתח את דלת המכונית ויצא ממנה, התקדם לכיווני ופתח את הדלת, הושיט את ידו ואני נעניתי לחיוב ויצאתי מהרכב כשידו מושכת אותי החוצה קלות. בית לבן וגדול נגלה לנגד עיני, נערה בת העשרה יצאה מפתח והבית ורצה בריצה קלה לכיוון דניאל. שיערה החום הבהיר התנענע מצד לצד והיא קפצה על דניאל בחיבוק ענק.
"דני!" היא צעקה וחיבקה את גופו החסון חזק כל כך שמהצד היה נראה שאפילו הוא עלול להיחנק מהחיבוק.
"מיי מיי," החזיר ונשק לראשה, הם היו כל כך דומים, כל כך מאושרים ובו זמנית כל כך קרובים, בדיוק כמו שדניאל סיפר לי על כך בצבא, שלא משנה כמה רחוקים הם יהיו פיזית, נפשית הם תמיד יהיו קרובים.

**
"ולא קשה לך? כשאתה רחוק מהנסיכה הקטנה והפרטית שלך? אתה לא מפחד שיקרה בזמן שאתה פה והיא שם?" שאלתי וגירדתי את ידי שנעקצה על ידי יתוש מציק שלא הניח לי במשך כל הלילה שעבר עד שרוי החליטה לקום ולהרוג אותו מהעצבים.
"קשה, אבל את יודעת, אני לא יכול להרים ידיים כי קצת קשה לי, זה יהיה אגואיסטי מבחינתי. לוותר על כל כך הרבה בגלל הידיעה שאולי היא תיפגע. וגם זאת אחותי, היא יודעת להסתדר גם טוב מאוד בלעדיי. לא תמיד אהיה שם כדי לנגב את הדמעות וליפול במקומה או כדי לבלום את הנפילה, יום יבוא והיא תצטרך ליפול לבד." אמר וניגב את הנשק שלו.
"תשובה יפה," מלמלתי והבטתי בחושך שהיה נראה שהתחיל כמה צעדים ספורים ונמשך נצח ממני.
"גם בחושך הכי גדול, גם לעומק הכי עמוק וגם לפחד הכי גדול שלך תמיד יהיה סוף," דניאל אמר וקטע את מחשבותיי על כמה זה מפחיד החושך הזה בשעות הקטנות של הלילה.
"במיוחד כשאת יודעת שיש שם מישהו שישמור עלייך," אמר ונעמד לצידי, ידיי חיבקו את זרועותיי, כאילו ניסיתי לחמם את עצמי בניסיון כושל.
"ממש מלאך שומר." אמרתי בחיוך והבטתי בו, כאשר האור היחיד שדולק הוא מתוך הבוטקה הקטנה שלנו והיא מה שהאירה את פנינו.
**

"תכירי זאת אריאל, אריאל תכירי זו אחותי הקטנה מעיין. מיי מיי שלי." דניאל אמר והניח את תיק היד הצבאי שלו על גבו, כך שורידי זרועו בלטו, הוא חייך אליי והחל להתקדם לעבר ביתו.
"ותכירי זו האמא הראשונה והשנייה שלי בעצם, מריה." דניאל אמר והניח את ידו על אישה מבוגרת יחסית, שיערה היה אפרפר אך פנייה למרות זאת היו יפיפיות, היא הייתה נמוכה ממני מעט, עיניה היו תכולות והיא שידרה שקט ושלווה. היא נשקה ללחיו של דניאל, שמובן מאליו הייתה צריכה לעמוד על קצות אצבעותיה דבר שגרם לו לחייך. מה שלא עשה הרבה בבסיס עצמו.

-כיום-
"ואו וזוכרת את הפעם ההיא שמריה באה לבקר אותנו בבסיס? ואיזה חיוך היה מרוח לדניאל על הפנים? ספיר שאלה והנהתי לחיוב, היא ומעיין הנשים הכמעט יחידות בחייו שהשפיעו עליו כל כך הרבה.
"כן אבל אתן יודעות גם אריאל משפיעה עליו." רויטל אמרה וקרצה אליי, היא התיישבה על הספה היחידה שמולי ונשמה עמוק את אוויר הצהריים הנעים.
"שקט את," השתקתי אותה בחיוך שגרם לה לצחוק ולזרוק עליי עוגיה.
"זה כאילו שהוא חי בנו, חלק מאיתנו לא? לפחות חלק משתיכן.. הייתן הכי מחוברות אליו." ספיר אמרה והנהנתי בחיוך, שהסתיר כל כך הרבה כאב וגרם לכל כך הרבה דמעות לחנוק את גרוני.
"די אריאל, יהיה בסדר יפה שלי." רויטל אמרה בחצי ניחום חצי כאב, נעמדה והתיישבה מהצד השני שלי.
"המלחמה הראשונה שלנו." מלמלתי בשקט שגרם לשקט להיות רעש לעומת הרגע הזה, שקט מבחוץ אבל בתוכי, זעקתי בכל כוחי ובכל כאבי.
"המלחמה הראשונה שתנצחו בה, שום מלחמה לא תפריד בניכם ארי, הוא אוהב אותך מידי." ספיר אמרה וחייכה אליי חיוך מנחם.

-חזרה לעבר-

"מה איתך אריאל, מה עם אהבה?" דניאל שאל בחיוך כששפך מעט ביסלי לתוך אחת הצלחות הורודות שנחו על המפה. הבטתי בזר הפרחים שהבאתי למעיין ונאנחתי.
"לא בשבילי," אמרתי במלמול והנחתי את הזר על השולחן, שחיכה למעיין שתחבוש אותו ותהיה המלכה שהיא ליום אחד, מלכה שכולם מכירים בה.
"אהבה זה לכולם, כנראה לא פגשת באדם הנכון." אמר ועבר לסדר את הבמבה במקומה הראוי, בצלחת.
"אני אף פעם לא אמצא את ה'אדם הראוי' הזה." אמרתי בהתחכמות והבטתי בסלון שהיה מקושט בבלונים ורודים, סגולים ולבנים, שכיסאות שהיו מסודרים אחד על יד השני, במפה הורודה לבנה שנחה על השולחן שתייה ועל המפה הסגולה שנחה על השולחן של האוכל.
"יום יבוא ותשכחי מזה שפגע בך, ויבוא אחד שיגרום לך להתגעגע ולהשתוקק אליו עד צמא. האחד שיגרום לך להשתגע מאהבה." אמר וצחקוק נפלט משפתיי.
"את תמצאי קטנטונת, מבטיח לך." אמר וחייך אליי.
"וגם אם לא, לא נורא." אמרתי בחיוך,.

"מעיין רדי למטה את מאחרת ליום הולדת של עצמך" דניאל צעק מהסלון והמשיך לחפש מה לעשות עוד כדי שתהיה לה יום הולדת מושלמת.
"תפסיק יש לה עוד זמן." אמרתי והתקדמתי אל המדרגות, עצרתי ממול אל המדרגות כשזר הפרחים של מעיין בידי והבטתי בתדהמה במעיין שירדה במדרגות, והביטה בי בחיוך כשראתה שאני מביטה בה. היא הייתה לבושה בשמלה לבנה, נקייה ופשוטה, שנחה על גופה באופן מושלם, נעליי העקב הורדרדות שננעלו על רגליה בצורה יפה כל כך, היא נראית כאילו יצאה לפני שנייה ממסלול דוגמנות. שיערה החום בהיר היה מפוזר באופן גלי על גופה, עינייה החומות מאופרות באיפור לבן שאת עיניה תחם האיילניר השחור, אודם ורד קישט את שפתייה וגרם לה להיות נסיכה אמיתית. וצווארה לא נשאר חייב וענד שרשרת לבנה ועדינה.
"מזל טוב, נסיכה." מלמלתי בחיוך והנחתי על ראשה את הזר פרחים המיוחד, שייחד והדהים אותה עוד יותר.
"תודה רבה אהובה. את מדהימה, בפעם הראשונה מזה שנים שאני לא אחגוג יומולדת בפיינטבול או במסלול טיפוס, או בכלל במסלול מירוץ סוסים, כמו שדניאל לוקח אותי בכל שנה." אמרה מעיין והביטה בדניאל בגיחוך שהפך מהר מאוד לחיוך אוהב, הוא הניח את ידו על העורף וחיפש מה עוד אפשר לעשות בשולחן. מעיין התנתקה מחיבוקי והתקדמה אליו כשידה מושטת אליו, הוא תפס בידה ולרגע נראו כמו אחים מהאגדות.
"פרינססה שלי." אמר וקירב אותה לחיבוק בעדינות.
"תמיד אהיה הילדה הקטנה המאומצת שלך נכון אח גדול?" שאלה בחיוך וברוך.
"אכן כך ילדונת אכן כך."