תמימות

אלוהים היא עומדת להגיע, היא סוף-סוף תהיה פה, ולמרות שלא הייתי מאחלת לאיש להגיע לחור חשוך האלוהים הזה, אני כל-כך מאושרת שאני לא אהיה לבד סוף-סוף.
אני לא יכולה להסביר בדיוק איך העברתי את הזמן עד שהיא בא, אני רק זוכרת את השניות זוחלות לאט מידי, ואת ההתרגשות שאחזה בי, אני יודעת שעשיתי יותר מידי דברים בבת אחת, הרבה יותר מידי.
"התגעגעת?" קול לחש באוזני, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז עשיתי מה שכל אחד אחר היה עושה במצב כזה, פרצתי בבכי.
"היי." היא אומרת ויורדת על ברכיה לפני, דבר שבטח היה קשה לה עם ההיריון והכול, והיא חייכה אליי וניגבה את דמעותיי, וקצת קשה לי להודות בזה, אבל זה היה הדבר הכי נחמד שמישהו עשה עבורי בשנה האחרונה.
"אל תבכי," היא אומרת בשקט, כפי שמרגיעים ילד. "אני מצטערת, אני יודעת שהייתי צריכה לבוא לבקר לפני הרבה זמן ואני מצטערת." היא מוסיפה, אך אני לא אומרת כלום, אני פשוט מחבקת אותה, יודעת שאני לא אעזוב אותה לעולם, לפחות לא מרצון.
אלוהים זה היה כל-כך מוזר להיות עם מישהו שאני ממש אוהבת ולא סתם סובלת את נוכחותו, זה משהו שלא קרה כבר זמן מה.
"פשוט תבטיחי לי שלא תעזבי אותי יותר בחיים," אני מתחננת. "תני לי לבוא איתך," אני מוסיפה ומעלה חיוך קטן על שפתיי."אני לא אוכלת הרבה ואני יכולה לעבוד." אני יודעת שהיא תסרב, ואני אאלץ להישאר פה, אבל אלוהים, אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי פספסתי הזדמנות כלשהי לעוף מפה.
"את נשואה," היא אומרת, ואני לא יודעת למה היא חייבת לנופף בזה מול פניי, כאילו שכחתי את זה, כאילו אני יכולה לשכוח את העונש המחריד הזה."ותפקידך הוא להישאר פה, בדיוק כפי שתפקידי הוא לחזור אל בעלי ולדאוג לתינוקנו." היא אומרת, ואני שנאתי אותה, זה היה מוזר איך הרגשות שלי מתחלפים כל-כך מהר, אך רגשות הם דבר מה נזיל, אז זה לא מדאיג אותי במיוחד. לעזאזל, אני נערה בת 16 שגרה בחור, הדבר היחיד שמשתנה במקום הזה הוא הרגשות שלי. לא שזה קורה לעיתים קרובות, איכשהו השנאה מצליחה לשלוט בי רוב הזמן.
"את התחתנת מאהבה, אותי מכרו!" אני אומרת במרירות ולא יכולה להתעלם מהצעדים, אני יודעת שהוא תכף יופיע ושזה כנראה יהיה הסוף שלי, אך להפתעתי, אני מבינה שלא אכפת לי. היא הרי תלך בסופו של דברואני אשאר פה בכל מקרה, אין לי לאין לברוח והעתיד אינו מבטיח לי דבר מלבד למות בידיו של הבהמה שנקרא בעלי.
"אל תשקרי," היא אומרת ואני רק צוחקת, צחוק כל כך מריר שאני אתפלא אם ליבה עדיין שלם."לא לגבי דברים כאלה!" כרגיל, לא לוקח לה יותר מידי זמן לתפוס שוב את מקומה כאחות הגדולה והדאגנית יתר על המידה שלי, אבל מה שהיא לא יודעת, הוא שדיברתי אמת.
"את חושבת שהייתי מתחתנת איתו אילו הייתה לי ברירה?" אני שואלת אותה וממש מקווה באותו הרגע שמבטים היו יכולים להרוג. היא תמיד העריכה את הורינו יותר ממה שהגיע להם, הרבה יותר ממה שהגיעה להם. אני מניחה שהיא עשתה זאת בעיקר מתמימות משום שכאחות הבכורה והטובה יותר, הם מעולם לא מנעו ממנה דבר בזמן שאני הייתי בסך הכל הכבשה השחורה של המשפחה.
היא מביטה בי כאילו זו הפעם הראשונה שהדבר עולה למוחה בכלל, אני חייבת להודות שלמרות שאני אוהבת אותה, לפעמים היא כל-כך קשת תפיסה שזה ממש כואב.
"הו, אחותי המסכנה!" היא אומרת ומושכת אותי אל חיבוקה, שתינו יודעות שאין יותר מה לעשות במצב הזה, שאין לנו את הכוח לשנות דבר במציאות הזו, הרי אנחנו רק שתי נשים, האחת בהיריון מתקדם כל-כך שאני תוהה אם היא בכלל ראתה את כפות רגליב בחודשיים האחרונים והשנייה בקושי מבוגרת מספיק בשביל בכלל להיחשב כאישה.