לפני שאפול- פרק ראשון

1

פקחתי את עיניי בהשתנקות איומה, כזאת שהצריכה ממני לקחת כמה נשימות כדי להירגע ולהסדיר את נשימתי. כל ראשי פעם בכאב, והייתי בשלב של סחרור כך שלא יכולתי לדעת היכן אני נמצאת.
הידיים שלי רעדו באימה. לא ידעתי למה. הייתה לי הרגשה שקרה לי משהו. משהו בלתי הפיך. זו הייתה הרגשה שכמעט גרמה לי להקיא. לא אהבתי איך המחשבות שלי מתערבלות בערפל שחור והופכות את כאב ראשי לעוד יותר בלתי נסבל.
שפשפתי את עיניי והצצתי מבעד לאצבעותיי, חוששת ממה שאראה מבעדן. לא הייתי בבית שלי. לא הייתי במועדון. לא הייתי במקום אחר שאני מכירה וזוכרת שהייתי בו בשעות האחרונות. מוחי היה מעורפל אך ידעתי בוודאות שמשהו כאן לא בסדר. שמשהו כאן ממש לא בסדר.
עמדתי בתוך משהו דמוי קפסולה עשויה מזכוכית שמבעדה יכולתי לראות את המקום הימצאי. זה היה חדר גדול ואפור, שמקור האור היחיד והמעומעם היה נורת ניאון שנתלתה על הקצה והתנודדה מצד לצד. משתי צדדי עמדו עוד בני נוער כמוני בתוך עשרות קפסולות והם היו דוממים. ישנים. עיניהם היו עצומות, לסתותיהם נעולות וידיהם לצידי גופם. הם נראו שלווים כל כך עד שכמעט שכחתי למה הייתי מבועתת כל כך, ולמה ראשי פועם בכאב עם מחשבות מעורבלות ומסוחררות ששואלות שוב ושוב את אותן השאלות ומוציאות אותי מדעתי.
חשתי פחד מתעורר בעצמותיי, ומבלי ששמתי לב כבד דפקתי את דפנות הקפסולה וצעקתי, "תוציאו אותי מכאן! שמישהו יוציא אותי מכאן!"
שום דבר לא קרה. הכל המשיך לדום ולא שמע דבר ממה שצעקתי. הייתי מבוהלת מכך והרגשתי את הפאניקה משתרשת לעורקיי. חודרת לעצמותיי. מחפשת למוטט אותי.
"בבקשה תעזרו לי!" המשכתי לצעוק ולדפוק, הפעם ביתר מהירות ובהילות. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום, כאילו הקפסולה הולכת לסגור עליי לתמיד, וניסיתי בכל יכולתי למצוא דרך לברוח. לא ידעתי מה המקום הזה, והייתי בטוחה במאת האחוזים שהוא גרוע פי מליון ברגע שאפתח את הדלת- או המכסה- של הקפסולה.
אורות אדומים הבהבו לנגד עיניי, לא קשורים כלל למנורת הניאון. התלווה אליהם קולות של דפיקות לב רמות. קצבן האחיד היה כקצב ליבי הדוהר. זה הפחיד אותי וגרם לי להידחק אחורנית אל גב הקפסולה. שמתי יד אחת על ליבי, ובתוך שניות מספר כל דלתות הקפסולות נפתחו מבלי לעשות רעש, בעוד עשן לבן וסמיך יוצא החוצה. זה גם מה שקרה לי.
כל בני הנוער פקחו את עיניהם בבת אחת ופסעו אל מחוץ לקפסולה כמו רובוטים. הם עמדו בטור ישר וסובבו את ראשם אליי, מחכים שאצטרף אליהם. מצמצתי בבלבול אך עשיתי זאת במהירות. הוקל לי להיות מחוץ לקפסולה ונשמתי לרווחה.
כשעמדתי בטור איתם, בחנתי את בגדיהם שהיו זהים בצבעם וזהים בצורתם על כל אחד ואחת מהם. הצבע היה אפור חולני בתוספת של גוונים כהים יותר עד לכדי שחור. הם נעלו מגפיים שחורות שלתוכם הכניסו את קצות המכנסיים שלהם. שיערן של הבנות היה אסוף לזנב סוס הדוק, ושיערם של הבנים היה קצוץ ומסודר למשעי. כשהבטתי על עצמי, ראיתי שגם אני לבושה כמותם ומסורקת באותה התסרוקת של כל הבנות האחרות.
כאשר האורות האדומים נעלמו וקולות הלב נדמו, כולם החלו לצעוד קדימה בסדר מופתי.
אף אחד לא דיבר וגם אף אחד לא זז שלא בתורו. כאשר היה תורי להתקדם יחד עם כולם, המשכתי להיות נטועה במקומי, לא יודעת אם ללכת אחריהם או להישאר בחדר. סקרתי את סביבתי וצמרמורת עברה בי. החדר היה קר ושקט כל כך שפחדתי שישמעו את ליבי הפועם במרוצה מפני שכל כך פחדתי.
"תתקדמי כבר," שמעתי קול של נערה שעמדה מאחורי והיא זו ששברה את השקט. "את מפריעה לכולם בסדר היום שלהם." עוד לפני שהספקתי לומר משהו, היא דחפה אותי קדימה, מאיצה בי. כשכמעט מעדתי היא תפסה בזרועי ועזרה לי להתיישר ולהתקדם.
בדרך ליציאה עמדו שתי נשים בצידי התור והטביעו חותמת שחורה על מרפק הידיים של כל אחד שעבר לידן בדרכו אל מחוץ לשתי דלתות גדולות מעץ.
החותמת הייתה בגודל של ברקוד, כמו שיש במוצרים בסופר, ובתוך קו עבה תוחם, היה כתוב מילה שלא הצלחתי להבין את משמעותה.
כשהטביעו אותה על מרפק ידי הימינית, הרגשתי צריבה שהפכה את מרפק ידי לאדמומי מתחת לחותמת השחורה. בעוד אני פוסעת קדימה, ניסיתי לשפשף את החותמת ואפילו גם להרטיב את זה בקצת רוק. זה לא ירד. זה היה טבוע בי כמו קעקוע.
"זה לא ירד עד שנחזור למיטה שלנו." הנערה ההיא המשיכה לדבר לאחר שיצאה אחרי מבין דלתות העץ. הרמתי גבה למרות שידעתי שהיא לא תראה אותה. "את לא צריכה לדאוג, זה לא עושה כלום."
שוב רציתי לומר משהו אך נקטעתי על ידי טור שני שהצטרף לצעידה שלנו. טורם עמד לצד הטור שלנו, וכולם הביטו קדימה. לא לאחור, לא למטה ולא לצדדים. רק קדימה כפי שכל הטור שלי עשה ורק אני הייתי מוטרדת מהכמעט קעקוע שעשיתי בחיים שלי.
בכל הזמן הזה שצעדנו במסדרון שלא נגמר, חשבתי על מה שהנערה ההיא אמרה. זה לא ירד עד שנחזור למיטה שלנו. האם היא מתכוונת שהקפסולות הענקיות האלו הן מיטות? ולמה הכוונה בכך שהיא אומרת המיטות שלנו? למה שלנו?
הייתי במקום זר ששייכו אותי אליו כאילו אני כבר נמצאת שם שנים. עדיין דבר לא היה ידוע לי, ופחדתי לשאול את הנערה ההיא שאזרה אומץ ודיברה בזמן שכולם היו בשקט ואפשר היה לשמוע רק את נקישות נעליהם שהדהדו ברחבי המסדרון.
עוד שלושה טורים הצטרפו אלינו וכך כולנו צעדו במשך עשר דקות עד שהגענו למקום בו המסדרון התרחב ונעצר. זה היה קיר ארוך ונמצאו עליו חמישה דלתות ברזל מכניות. לצד כל דלת הייתה צמודה מכונה מרובעת קטנה, בגודל של חצי אצבע, שהבהבה הבהובים אדומים וחלושים. כל טור צעד לדלת שלו, וכאשר הנער או הנערה הראשונים צעדו לעבר המכונה, המכונה צפצפה שני צפצופים וסרקה אותם עם קו לייזר אדום לרוחב מכף רגל ועד ראש. לאחר עוד שני צפצופים, היה כתוב על המסך הקטן שמעליה "מאושר", והדלת המכאנית נפתחה כלפי מעלה ונסגרה כשהנערים עברו בה.
כשהגיע תורי נשמתי נשימה ארוכה וחיכיתי שזה ייגמר. לא ידעתי מה יקרה לי אם אברח וגם לא רציתי לדעת. בכל מקרה, לאן כבר הייתי הולכת? זהו דרך ללא מוצא ואפשר לעבור רק את הדלת. המקום הזה היה מסתורין אחד גדול. סקרנותי הפיגה את פחדיי ואכלה אותי מבפנים. רציתי לדעת את כל התשובות לשאלותיי הרבות.
הלייזר עבר על ראשי. כשהגיע לעיניי הפקוחות לרווחה, הן צרבו לי אותן והן החלו לדמוע. עיוותי את פניי בכאב ושפשפתי את עיניי עד שהלייזר סיים לסרוק אותי ושמעתי את שני הצפצופים. בין הדמעות המבצבצות ראיתי שכתוב על המסך "מאושר", והדלת המכנית נפתחה. כשעברתי דרכה העיניים שלי סנוורו מרוב שהאולם הגדול שאליו נכנסתי היה לבן. מהרצפה אל התקרה, ומהרהיטים לכלי האוכל.
תהיתי אם אני באיזשהו סוג של חלום. כי כל מה שעבר עליי לא יכול לקרות לי במציאות. ואם הייתי רוצה להיכנס לתוך אולם או חדר שכולו לבן, בטח הייתי צריכה ללכת לבית משוגעים בשביל זה.
מחוץ לחלונות הגדולים ראיתי רק אור לבן וערפל כבד. לא הצלחתי לראות שום דבר מלבדם. לצידי כל דלת של כל טור עמד שולחן ועליו עשרות מגשים לבנים שאותם פספסתי מפני שהנערה שמאחורי כבר הספיקה להיכנס והייתי חייבת להמשיך לעמוד בקצב של הטור שלנו.
הרגשתי משהו נוגע לי בכתף ואז מגש לבן מוגש לי מעבר לו. החזקתי את עצמי להביט ישר ולא אחורנית אחרת אעכב את הטור.
"שכחת לקחת מגש," אמרה אותה הנערה.
"אני הייתי אמורה לזכור?" שאלתי אותה בפעם הראשונה והופתעתי אפילו מעצמי. הבטתי מזוויות עיניי ובדקתי שלאף אחד זה לא מפריע. זה לא- משהו שהטריד אותי לכמה רגעים עד שהנערה השיבה לשאלתי.
"כן. אלא אם כן את חדשה כאן וברור שאת תפספסי משהו אחד כאן בסדר היום." יכולתי לשמוע את גיחוכה השקט. "את גם נראת לי חדשה. מעולם לא ראיתי אותך כאן."
"אני-"
"ברוכה הבאה," קטעה אותי ויכולתי לחוש שהיא חצי מחייכת. "או שלא."
"מה זה אמור להביע?" שאלתי וקימטתי את מצחי. היא לא ענתה כפי שחששתי. "בבקשה, אני רוצה להבין מה זה המקום הזה."
"את תביני. מתישהו."
"למה-"
"אולי תהיי בשקט ותתקדמי?" סיננה מבין שיניה ואני עיקמתי את אפי והתקדמתי. הגענו לשולחן ארוך שמאחוריו עמדו חמש נשים לבושות כדיילות, והן מזגו לכל חמש מנת אוכל מוזרה בתנועות מוכניות. המנות היו כמה עשרות של ריבועים בצבעים שונים שלא ידעתי ממה הם היו עשויים. לקחתי ריבוע אחד בצבע אדום בין האגודל לאצבע שלי, והוא נמחץ בקלות והתפורר על המגש. הרחתי את אצבעותיי אך לפירורים או לריבועים בכלל, לא היה ריח. ניסיתי לטעום, אך לא היה להם שום טעם.
זה לא משהו נורמאלי לאכול, חשבתי. אז מה זה אמור להיות לעזאזל?
המשכתי להתקדם בטור והבנתי שלא הולכים לשים לנו עוד מנה בצד, או איזה קינוח שיהיה לנו לטעם. כולם התיישבו על ספסלי עץ לבנים לצד שולחנות עץ תואמים, ואכלו את מנת הריבועים שלהם בתיאבון גדול.
הנחתי את המגש שלי לצד מישהו שבהה בקיר הלבן ולצד נערה בלונדינית ששיערה האסוף בזנב סוס הסתלסל בקצותיו. היא נתנה בי מבט וסימנה לי עם עיניה שאתיישב כבר. והתיישבתי. לא ידעתי אם לאכול את מה שמונח לי על המגש. הייתי רעבה, אבל פחדתי שהדבר הזה יעשה לי משהו.
"תאכלי כבר," האיצה בי הנערה הבלונדינית, וזיהיתי את קולה. היא הייתה אותה הנערה שעמדה מאחוריי. עיניה הכחולות נעצו בי מבט ולאחר מכן סקרו את פניי דקות אחדות עד שהסטתי את מבטי מפניה והכנסתי לפי ריבוע כחול. כשהריבוע התמוסס בפי, הרגשתי שמים מתוקים מחלחלים בפנים.
"מה כל המרובעים האלו בכלל?" שאלתי בסקרנות ונגעתי בכל אחד מהם בקצה אצבעי, מפחדת שאולי אחד מהם יתפורר ואני לא אדע מה יש בפנים כפי שקרה עם המים.
"המרובעים האלו הם אוכל," השיבה באיטיות כאילו אני איזו מישהי שלא מבינה כלום מהחיים שלה. "קוראים להם טאקיני. כל צבע מייצג מאכל אחר."
"באמת? כמו מה לדוגמא?"
"הכחול זה מים, האדום זה עוף, הסגול זה סוכריות גומי, הצהוב זה ספגטי… את מבינה? אנחנו לא צריכים יותר מלטעום אחד מהם ולהיות שבעים. אנחנו לא כמו האנשים החיים. וחוץ מזה גם אם את לא תאכלי לא יקרה לך שום דבר."
"מה? למה?"
היא נאנחה. "את שואלת כל כך הרבה שאלות ויש לנו כל כך מעט זמן. עכשיו כדאי שתאכלי לפני שאנחנו יוצאים לריצת בוקר."
"ריצת בוקר אחרי ארוחת בוקר?" שאלתי בהרמת גבה. "אנחנו אפילו דילגנו על שטיפת פנים." ולמרות הכל הרגשתי רעננה יותר מתמיד.
"את לא יודעת על המקום הזה כלום, הא?" אמרה כשהכניסה לתוך פיה טאקיני צהוב. נדתי בראשי. היא הצמידה את שפתיה זו לזו ונראתה שהיא שוקלת מה לומר לי. "טוב, אז הינה ספויילר גדול- את מתה."
מצמצתי באי אמונה ובהיתי כמה דקות בקיר שמאחורי ילדה ג'ינג'ית, היחידה שהייתה לה תספורת קצוצה כמו לכל הבנים.
אני לא מתה. אם הייתי מתה, אני בטח לא הייתי מרגישה חיה יותר מתמיד. אני בטח לא הייתי מרגישה כל עצם ועצם בגופי, ומריחה את ניחוח הלילך שעבר באולם האוכל, ואני בטח לא הייתי יכולה לראות דבר.
הייתי פשוט מתה.
אז איך היא יכולה לומר לי שאני מתה?
"אני לא מתה," אמרתי לה את מה שחשבתי בקול כמעט סדוק. "אני לא מתה."
"מצטערת לבשר לך, אבל כולנו כאן מתים," אמרה במשיכת כתפיים והכניסה לתוך פיה עוד טאקיני. לא נראה שהיה לה אכפת. לא נראה לאף אחד אכפת שהם מתים. פשוט מתים.
"אז מה זה המקום הזה?" ניסיתי לדלות ממנה מידע אם היא כבר מספרת לי שאני מתה עם עוד אנשים מתים.
"אני נראת לך כמו מודיעין?" שאלה בעוקצנות. לקחתי טאקיני והכנסתי אותו לתוך פי באיטיות, מנסה לשמור על קור רוח ולהתעלם מעוקצנותה. "בקרוב יקראו לך לשיחה, ואז את תדעי הכל."