דיסטנס
"למה המבט המרוחק הזה?"
"איזה מבט מרוחק?"
"זה שעשית עכשיו."
"את די קרובה אליי אז טכנית כשאני מביט בך כרגע הוא לא כל כך מרוחק."
"נו אל תתחכם." הדפה את הסרקסטיות שלי, "אתה יודע על מה אני מדברת, איך שהסתכלת על הקופסת מפיות בשולחן לידנו."
"למה, את מקנאה?"
"הסתכלת אבל לא באמת הסתכלת," התעלמה הפעם, "אתה פשוט חשבת, משהו מטריד אותך."
"שום דבר לא מטריד אותי."
"על מי אתה חושב שאתה עובד?"
"אני חושב שאת זה את צריכה לשאול את בעל המקום, שווארמה ב-40 שקל?! למה מה קרה?!"
"נו אבי, אם יש לך משהו על הלב תגיד," הפצירה בי, "מה מטריד אותך?"
נאנחתי, "טוב…"
"נו?"
"משהו במפיות…"
"כן?" האיצה בציפייה.
"זה היה יכול להיות מגניב אם היה כתוב עליהן "בתיאבון" עם ט' ולא ב-ת', אם הייתי בעל של מפעל למפיות הייתי עושה את זה, רק בגלל שאני יכול."
היא הביטה בי רגע אחד. "אני לא מבינה אותך, למה אתה מתחמק?"
"נו בחייאת מאמי אין לי כוח. הרגע דפקנו שווארמה בבגט בואי נהנה מהעיכול."
היא נאנחה, "גם לי אין כוח, דבר איתי כשתבין שאתה לא לבד כאן."
"מה לבד? הלו!" קראתי כשהיא מניחה את תיקה על כתפה וקמה מהכיסא, "חכי רגע שבי!"
"נדבר…" אמרה, והיא הלכה.
"סעמק…" סיננתי כשאני מביט בה צועדת במורד הרחוב, בלי להציץ לאחור, כשסך הכל למען האמת אני מבין אותה. בשבועיים הטריים הללו בעודנו ביחד היא חשה לבדה, הרגשתי את זה. היא מוקסמת ממני, בזה אני בטוח, גם עכשיו אחרי הריב הזה. היא נהנת לצחוק איתי, לדבר איתי, לבלות איתי ובעיקר להסתכל עליי בעודי מדבר, לא משנה מה התוכן. ואל תחשבו בעקבות מה שקרה הרגע שזה לא הדדי מה שהולך כאן, כי אני אוהב אותה, אבל.. יש בעיה.. אני איתה רק מבחינה פיזית, כלומר, יושב איתה, מבלה, והכל.. רק שמבחינה נפשית לא, גם אם זה נראה ככה.
העניין הוא.. שהיא לא רואה את אני האמיתי. ולא, אני לא הולך לומר לכם שאני איזה ערפד או איש זאב ולכן אני פוחד לומר לה את האמת שאני אוהב לישון הפוך תלוי על ענף או להשתין על עמודים כשאני על שלוש ורגל אחת למעלה. כשאני אומר 'אני האמיתי' אני מתכוון לשריטות שלי, למנהגים המגונים שלי. כמו לעשות פרצופים למראה כשאף אחד לא מסתכל, שאני אוהב אנימה, שאני מחטט באף וטועם, שאני אוהב בשיעורים לגרד את הראש ולראות כיצד הקשקשים נופלים על השולחן, שאני חושב מחשבות אובדניות לפעמים, שאני כותב סיפורים באתר סיפורים, שאני אוהב לאכול את השחור שיש מתחת לציפורניים וכו' וכו'..
אולי לכם חלק מהדברים לא נשמעים כאלה מגונים, ואולי אפילו כולם. אבל אם היא תגלה שאני עושה לפחות אחד מהדברים האלה לא אדע מה לעשות עם עצמי. כי אלה דברים שאף אחד לא יודע שאני עושה, אלה תחביבים סודיים קראו לזה ככה, ופתאום לפתוח את עצמי למישהי? להראות לה את העולם שלי? עולם שאפילו המשפחה והחברים הקרובים לא מכירים?
ובנוגע לרשימת הדברים שמניתי הרגע, זה לא באמת 'אני האמיתי', זה רק פתח למשהו גדול יותר, משהו מעבר לאישיות שלי ואיך שאני מתנהל בסביבה. זה משהו שרק כשאני מרגיש באמת בנוח, הוא יוצא לחופשי, והדבר הזה – הוא אני.
אני לא יודע אם היא תמשיך להביט בי בחולמנות גם אחרי שהיא תגלה אותי,
אם היא תמשיך להתאהב בי, גם לאחר שתמצא אותי,
אם היא תמשיך להיות איתי, כשאני אהיה איתה…
תגובות (1)
השאלה היא אם הוא שלם עם הרגליו כך שלא יפחד ללכת עם האמת שלו ולא יפחד מהתגובות של אנשים אחרים. אם מישהו לא אוהב ומסתדר עם ההרגלים האלו, לא צריך, לא חייבים להתחבר בכח. אתה כותב יפה מאד וברור.