P.2

היום הראשון היה הכי קשה, בשלב מסוים אחרי שהפסקנו לרוץ היינו צריכים לטפס 10 מרט חבל וכבר שם אנשים פשוט פרשו, אחרי זה היה צריך לעלות עוד יותר וכבר היינו לקראת ערב, אחרי כל המדרגות האלה הברכיים רעדו ובמקום להוריד אותנו לסוף המסלול ברכבל בחרות לתת לנו לעשות סנפלינג עד שלב מסוים ומישם מסלול יתדות חלקלק. היה לי נורא ברור מהדיבורים של המ"כיםשזה המסלול הכי מסובך שהיה בהכנה עד היום. עברתי את היום הראשון וראיתי כבר שאחרי הלילה אני לא אוכל לשרוד את היום השני.
הקמנו את המחנה, פרסנו איזור עם בדים על הרצפה וכל אחד מיקם אתהשקש שלו והמזרן שלו והתיק שלו, אני יכולה להגיד שהייתי טיפה מרוחקת מכולם כי שתי הבנות היחידות שנשארו היו יחד, ושלושת הבלונדות לא היו אופציה.
בלילה אפשר להגיד שממש התגבשנו ורוב הערב הייתי עם המ"כים ועוד שתי בנים מהשכבה שלי, שיחקנו משחק בשם "הרוצח" רוב הערב ואחרי כמה משחקים של פוקר המפקד כיבה את הגנרטור ושלח את כולנו לישון, הבנים קירבו אלי את המזרונים ונרדמנו אחרי שהם סיפרו לי קצת על המסעות הקודמים ושזה המחנה הכנה הראשון שהם מלווים, שתי הבנים האחרים נרדמו דיי מוקדם.
קמתי בערך שעה אחרי שנרדמתי מהניעור של דן ואלכס (שתי המ"כים שאיתם דיברתי)
כולם ישנו כמו מתים ורק שלושתינו היינו ערים.
"קומי מהר" הם אמרו, זינקתי מהשקש ושמתי עלי סוודר שכמעת כיסה את השורט השחור שישנתי בו.
"כולם ישנים השתגעתם ?" אמרתי, התבוננתי בשעון וראיתי שעוד שלוש שעות כולם צריכים לקום.
"שלוש בלילה! דן מה אתה רציני ?" לחשתי בזעם כשקפצתי אל הנעל השנייה והלכתי אחרי אלכס שגרר אותי בידו אחריו.
"החזקתי ממך יותר" דן זרק.
"תלמדי ליהנות ילדה, יהיה לך מספיק זמן לישון אח'כ" אלכס גיבה אותו והתחלנו לרוץ לעבר הנהר, רצנו קצת קדימה במסלול וחצינו את הנהר על כמה אבנים, הרגשתי שאנחנו מתרחקים מהמחנה ממש.
"תעצרו שנייה!" אמרתי כשעקפתי אותם ובלמתי מלפניהם.
"לאן אנחנו הולכים ?"שאלתי.
"את תכף תראי" אלכס אמר וניסה לעקוף אותי.
"אני חוזרת." אמרתי.
"זה שווה את זה ? באמת. אנחנו כמעת שם. עוד רגע זריחה." דן אמר.
"איך תמיד לי יש נטייה להסתבך ?" מלמלתי לעצמי והמשכתי לרוץ אחרי אלכס.
ראיתי את סוף הצוק והנפילה של עשרות הקילומטרים של המים למטה. זה היה מדהים.
ואז שמעתי צעקה. מייד רצתי וראיתי את אחת הבחורות מהשלשה הבלונדינית, היא אחזה בקושי בעץ וכמעת צנחה כמה קילומטרים יפים של המפל, מייד הסתכלתי על דן ואלכס שנראו מפוחדים וחסרי יכולת כלל.
"אני אבוא אליך ונחלץ אותך מישם!" צעקתי אליה.
"את באמת מתכוונת ללכת ?" אלכס שאל אותי
"כן ואתם באיםאיתי." עניתי.
התחלתי לזנק מאבן לאבן בדרכי למטה עד שהגעתי מספיק רחוק ונעזרתי בכמה יתדות ממסלול שהיה חצי קילומטר מהנהר. חזרתי 200מטר אחורה ונעצרתי, אלכס ודן היו ממש מאחורי והיה רק צריך להבין איך לתפס אלייה,
"היי את מחזיקה מעמד ?" שאלתי את הבחורה המפוחדת. לא היה לי מושג איך היא הגיע לשם.
"לא עוד הרבה !" היא אמרה וקולה בוכה, גופה משותק מפחד ודבוק אל העץ.
היה מעליו עץ בשיפוע שממנו הבנתי שאוכל להגיע אליה, מייד תיפסתי אליו ומתחת לרגלי אבנים נפלו, הגברתי מהירות מעדתי ונחתכתי ברגל, המשכתי לעלות והבחורה צווחה כשראתה שהחלקתי מטה, מייד התחלתי לדבר איתה.
"איך קוראים לך?" שאלתי
"רבקה" היא ענתה, "אני ממש מפחד." היא בכתה.
"וכמה שנים את בבית הספר הימי ? הבנתי שכל החדשים נכנסו למסע שלכם כמבחן." שאלתי והסברתי את עצמי.
"זאת שנה שנייה שלי, לעולם לא חשבתי שאעזה את כל הדברים האלו עד שהגעתי לפה." היא ענתה וחייכה חיוך שהרגיע אותה טיפה. אני כבר הייתי בחצי הדרך אליה על העץ.
"רוצה לספר לי איך הגעת למצבך ?" שאלתי במין סרקסטיות.
"יכולתי להוציא תמונה מדהימה. חיפשתי זווית." היא אמרה.
"אז את צלמת אני מבינה" אמרתי והייתי נורא קרובה אליה, אלכס ודן היו מתחתיה ממש לתפוס אותה במקרה שתפול, או לבלום את הנפילה לפחות.
"באי אני אסביר לה מה הולך לקרות, אני צריכה שתרגעי קודם כל, נפצעת ?" שאלתי והכנתי תוכנית בראשי.
"היא הנהנה בשלילה והתחילה לקחת נשימות עמוקות.
"אני לא אגיע אליך, אני אצתרך שצקפצי ותתפסי את ידי כי אם אעלה לעץ שלך שתינו ניפול." אמרתי והיא המשיכה לנשום
"הבנת אותי ?" שאלתי "כן" היא אמרה בין נשימה לשאיפה.
"אז את תצתרכי להתקדם עוד טיפהעל הגזע." אמרתי והיא נלחצה שוב.
"אני יודעת שזה מפחיד.."אמרתי והתחלתי להרגיע אותה
"אבל אנחנו נסיים תוך שנייה ונחזור למחנה." דן המשיך אותי.
"בואי אלי." אמרתי וניסיתי כמה שיותר להתקרב אליה גם כן.
היא התחילה לעלות וכבר יכולתי לתפוס אותה בידי. החזקתי בירכיים את הגזע ונעלתי עליו את רגלי, שחררתי את ידי אליה וחיכיתי שתגיע.
"את תצתרכי לקפוץ." אמרתי "בסימן שלי" דן אמר ואלכס ניסה למצוא את דרכו יותר בכיווני.
"שלוש," נשמתי. "ארבע." היא עצרה את נשימתה. "עכשיו!" הוא צעק וידה הייתה בידי, הרמתי אותה אלי והיא בקושי נאחזה בעץ, ידיה היו מלאות בשריתות וגופה רעד.
"הכל בסדר." אמרתי היא הייתה עם בטנה על הגזע,
"בשלוש שלי תרימי את הרגל לעץ וסיימנו."אמרתי היא נשמה טיפה והרגשתי שהעץלא יציב מספיק.
"אחת, שתיים שלוש." רוב משקל גופה הוסת לצד אבל היא התאזנה וזחלה אחרי לסוף העץ, נעמדתי ונתתי לה להחליק את האפר לפני. אלכס תפס אותה ואחריה ישר התגלשתי גם כן.
"תראי, הזריחה מדהימה."אמרתי לה והיא צחקה מאושר, גופה עדיין רעד אבל היא כבר התעשתה על עצמה. התחלנו את דרכינו מעלה והיא טיפסה ישר לאחר צעדי, אלכס טיפס לפני ודן אחרינו.
"שיט !" אמרתי והתכופפתי בעייפות רבה.
"חמש וחצי. אנחנו חייבים לרוץ חזרה." נשפתי
"אז נרוץ." דן אמר והתחיל, הרגשתי את הגוף שלי שבור מעייפות. רצנו חזרה.
כשהגענו חזרה השמש כבר זרחה וכל המחנה היה על הרגליים בארוחת בוקר, הם הסתכלו עלינו והחלו למחוא כפיים. ראיתי את אבא שלי יושב עם שתי אנשים מכובדים בסוף השולחן ואת שתי המפקדים, כולם נעמדים ומעודדים אותנו.
דן ואלכס הרימו אותי ורבקה קפצה ליידם.
"התקבלת!" כולם הריאו לי, שנייה אחרי זה ראיתי את המ"כ השלישי לירון יחד עם אחד הנערים שינרדם לפניי ואת השני לייד המפקדים. צעקו גם לנער שהיה עם לירון, קראו לו מקס וזה נראה כאילו החגיגה של השני רן כבר הייתה, הבנים הורידו אותי ואבא שלי הסביר לי שרק אני ושתי הנערים (רן ומקס) היינו הנבחנים היחדים וששלושתינו עברנו.
צחקתי ונרגעתי. אכלנו ארוחת בוקר ולאחר מיכן עליתי על בגדי יום 2, מיניבוס יצא חזרה אל הפנימייה עם כל התלמידים חוץ משתי המפקדים שלושת המ"כים שתי הנערים ואני.
אירגנו את חפצינו ועלינו על ג'יפים. היו שלושה.
אני ולירון בג'יפ האחרון, שתי המפקדים היו עם מקס ורון היה עם דן ואלכס בג'יפ הראשון, בשלב מסוים דרכינו התפצלו וכל אחד מאיתנו נכנס לשביל שונה.
אני ולירון נסענו בערך שעה בדרך התלולה והמעוקמת שבקושי הייתה שם ואז עצרנו.