סיוט

הצלעות לא יכלו להחזיק מעמד יותר, רצתי בשקט אך במהירות. לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לעשות רעש. אך הגוף לא יכל להמשיך בקצב הזה. נעלי הספורט הקרועות מעט, השריטות והסימנים הכחולים על גופי כל זה הפחיד אותי. אני בסכנת חיים, המטרה היא לשרוד.
נכנסתי במהירות למחסה שלי, של נערה כלשהי ושל אחי. הם היו שם, וסידרו את הבלגן.
"הצלחת להשיג אוכל?" הוא רץ אלי וחיבק אותי. הנערה מיהרה להביא תחבושות. אך אני נפלתי וניסיתי לנשום ולא להיחנק מהנשימה עצמה. בינתיים אחי חיטט לי בתיק באכזבה הולכת וגוברת עד שמצא חפיסת צ'יפס חצי ריקה, כמה תפוחי אדמה מבושלים עטופים בנייר כסף וכמה נחשי גומי בודדים. "את גדולה!" בינתיים הנערה התיישבה לידי בישיבה מזרחית. והחלה לטפל בפצעים שלי, המשחה הייתה שורפת אבל אני סבלתי בשקט, יש דברים יותר גרועים.
כאשר אחי הלך לישון היא נראתה כאלו היא לא חייבת להעמיד פנים יותר. "חשבנו שלא תחזרי." דמעות עלו בעיניה הצהובות. "חשבנו *שהם* לקחו אותך! עברו כבר יומיים, אני כל כך פחדתי לאבד עוד מישהו!" קולה רעד והיא החלה להתייפח. חיבקתי אותה וגם אני בכיתי, כן הנערה הקשוחה והאמיצה היא בעצם עטיפה למי שהייתי לפני חודש. "מתי הם יעזבו אותנו בשקט? מתי הם לא ינסו לצוד אותנו ולהשמיד אותנו?" היא לחשה באוזני. הנהנתי, כל אנשי העולם עמדו בפני סכנה כבר שבועיים מהם. הם לא אנושיים, אך יודעים היטב להתמזג או להסוות את עצמם בינינו.
באותו הלילה לא הצלחתי להירדם, היה אפשר לשמוע מידי פעם צעקות ויריות. גם אנשים בוכים היה אפשר לשמוע. זה לא עזר לי להירגע. לקחתי את התיק שלי ויצאתי לנשום אוויר צח, ואולי למצוא עוד משהו שיעזור לנו לשרוד. הלכתי לחנות ההרוסה, בסביבה היו זרוקים כמה מוצרים, וגופות. אנשים שניסו לקחת אוכל אבל הם רצחו אותם. אספתי כמה מהמוצרים ואז הרמתי את עיני.
"לא!" אחי, הנערה החביבה שאיני יודעת את שמה, הם בסכנה! אבל המטוס שלהם כבר הטיל את הפצצה. לא יכולתי לזוז, רק לבכות, רק להתייפח. איך יכולתי לעשות להם את זה. והפצצה רק נפלה לה באיטיות מחרידה וכל האנשים שהיו שם היו עטופים בלהבות.
///

התעוררתי בבוקר, עדיין באותו העולם, היה אפשר לראות מרחוק את הבניינים השלמים? הופתעתי לגלות כאשר הבטתי בשעון שאני חזרתי בזמן. מה קורה כאן, פחדתי שהם תפסו אותי והזריקו לי חומר כלשהו שגורם לי עכשיו לחוות זאת שוב. אבל אני לא אחווה זאת שוב.
במקום ללכת מיד לעבר מקום המסתור הלכתי לסופר לעבר הגופות ולקחתי כמה קופסאות שימורים ואז התפרצתי למחסה. "אנחנו עוזבים, יש לנו שעה להתרחק מפה כמה שיותר."
שוב השריטות, שוב הצלעות כואבות. רק שהפעם אני לא נותנת לאחי ולנערה לטפל בי.
"לקחתי אוכל, את תיקחי שני סדינים בתיק יחד עם הציוד הרגיל שלך. אני את האוכל ואתה," הבטתי באחי שמילד קטן בן עשר התבגר בשבועיים האלו לנער, הוא היה במשבר. "אתה תיקח את הצעצועים שלך ועוד סדין אחד." לאחר עשר דקות עזבנו את המחסה. התקדמנו באיטיות אך בשקט, לעבר המקלט של הבית הנטוש בשכונה הקרובה. כל הבתים היו נטושים אבל זה היה אחד היחידים שהיו נטושים עוד לפני מתקפת היצורים. נכנסתי לחצר שלהם וחפרתי קצת בין העץ לגדר האבן, על העץ היה בית עץ. מן הסתם אם מישהו מהם יבוא לחפש את מי להרוג את יחפשו בבית עץ ולא מאחורי העץ. נכנסתי ראשונה והדלקתי את האור. מיד שני רובים קוונו אלי. אלו היו… הנערים המקובלים בבית הספר שלי. הם היו פצועים קשה וכנראה ללא אוכל. התסרוקות המושקעות נהרסו, הבגדים היקרים נקרעו והיו מלאים בדם.
"זאת את!" הם זיהו אותי והורידו את הרובים הכנסתי את אחי ואת הנערה וסגרתי את הפתח.
ואז נשמע קול פצצה. לאחר שכולם נרדמו הנערה מיהרה אלי ותפסה בידי. "איך ידעת שתהיה פצצה? את אחת מהם?" מלמלתי לא חלש והבטחתי שאסביר הכל מחר.

///

אך לא הסברתי לה, לא הספקתי לחבוש להם את הפצעים ולדעת מה יקרה. כי התעוררתי שוב,
בבוקר כאשר האור, משהו שנראה חדש לעומת הסיוט הזה, העיר את החדר.
לא כמו סיוט, חשבתי לעצמי, זה היה סיוט סתם משהו לא משמעותי. אך דמעות זלגו מעיני.
כל הסיוטים שלי, בהם נעלמתי התעוררתי המשיכו כנראה בלעדי. הפעם הדמויות היו זקוקות לי, וכנראה עכשיו, בגללי ולא בגלל אותם היצורים שקראו להם *הם* הם ימותו.
אבל בסופו של דבר אצלי הסיוטים הם חלק מהחיים, חייכתי חיוך קטן ופתחתי את החלון. אצלי הסיוטים ממשיכים מידי פעם, או חוזרים על עצמם, או שיש סיוטים חדשים.
אבל הם גורמים לי להאריך את החיים. נשמתי את האוויר בחוזקה והתעוררתי סופית.