הלוחשת – פרק 5

זה היה היום הראשון באמת ללימודים, וקארה התרגשה. היא התקלחה (היא התרגלה בקלות לאמבטיות החמות), לבשה את השמלה הצהובה הפרחונית היפה, גרבה גרביים לבנים גבוהים, נעלה את הנעליים השחורות והנוחות להחריד והעמיסה את הילקוט על גבה. ארוחת הבוקר באותו היום הייתה גדולה במיוחד, ומיד אחריה קארה צעדה יד ביד עם רורי, שהיה שקט מאוד, לשיעור הראשון – נימוסים והליכות. קארה הייתה בטוחה שזה בגלל נימוסי השולחן הלקויים שלה. כיתת נימוסים והליכות הייתה גדולה יחסית, ובמרכזה היה שולחן גדול במיוחד, אשר רק בצד שמול הלוח היו 14 כיסאות. בצד השני ניצב שולחן המורה. הלוח היה לוח שחור, מאותו הסוג בבית הספר היסודי של הכפר שלה, אם כי חדש, נקי, שלם ובלי חורים. המורה לנימוסים והליכות, אישה מקומטת כמו מלפפון חמוץ ישן עם עור אפרפר ושיער לבן ישבה מאחורי שולחן המורה. קארה התיישבה בפינה, ורורי ישב לידה. אווה כמעט תפסה את המקום הפנוי ליד רורי, אבל הילד הרזה מרובע 6 תפס אותו, לרווחתו של רורי ולשמחתה של קארה. הילדים ישבו במקום וחיכו שהשיעור יתחיל, אך השיעור התחיל באמת רק כשנשמע צלצול פעמון, שונה מפעמון הארוחות. או אז המורה-מלפפון חמוץ קמה. "שלום לכם, עתיד הממלכה. אני גברת אונר. ברבעון הזה נלמד את יסודות המפגש, אך השיעור הזה יהיה מעט יוצא דופן, ולכן נלמד את נימוסי השולחן הבסיסיים." מבטה הופנה לקארה ולילדים מרובע 6, שגם לא ידעו לאכול עם סכו"ם. "הכללים הבסיסיים ביותר בנימוסי השולחן הם: לעולם איננו שמים מרפקים על שולחן האוכל. הידיים שלנו לא אמורות לגעת באוכל. אנחנו אמורים להישאר נקיים בזמן האכילה," קארה חייכה לעצמה חיוך קטן. את זה היא עשתה מעולה – ברובע 7, אוכל שמגיע לפנים או לבגדים לא מגיע לקיבה. מגיל קטן הם למדו לאכול נקי. "לא מדברים כשיש אוכל בפה," גם זה לא יהיה קשה, חשבה קארה. היא לא ראתה סיבה לדבר בזמן האוכל. "אוכלים בחתיכות קטנות, לועסים את האוכל בפה סגור, לא דוחפים כמויות לפה." קארה לא חשבה שזה יהיה לה קשה כל כך. "עכשיו, נלמד להשתמש כהלכה בסכו"ם." אז היא התחילה בהסבר המשעמם על סוגי הסכו"ם, מתי משתמשים בכל אחד, והמידע החשוב באמת – איך מחזיקים סכין, מזלג וכף. אחרי שהמלפפון החמוץ הסבירה לה פעם או פעמיים או 7 או 8 או 13, קארה למדה להחזיק סכו"ם כהלכה. לבסוף נשמע הצלצול, וקארה העמיסה את הילקוט על גבה, וביחד עם רורי הלכה לשיעור הבא במערכת – מתמטיקה. לאחר מכן הגיעו לשון, ספרות, גאוגרפיה ואז היסטוריה, והשיעור האחרון באותו היום – כישוף. קארה ממש הסתקרנה לדעת את פירוש השיעור. כיתת הכישוף הייתה בראש בניין הכיתות, והיא הייתה משונה במיוחד. היו בה כל הדברים שהיו בשאר הכיתות – לוח, שולחנות כתיבה, כיסאות – אבל אלו היו הדברים הרגילים היחידים בכיתה. קיר שלם היה חלון, וממנו נשקף אותו הנוף שנשקף מחדר השינה. החדר היה מלא במדפים מלאים צנצנות מאובקות וספרים בעלי דפים מצהיבים. שרשראות המורכבות מצדפים, פטריות מיובשות ושום נתלו מהתקרה. עשרות עציצים קטנים מוקמו בכל פינה, ומהם צמחו עשבים ופרחים. אפילו המורה לא נראתה שגרתית – היא הייתה צעירה מאוד, לא יותר מ-25, ואת רעמת תלתליה הכתומים הצפופים היא השאירה פזורה ומתנופפת לכל עבר. היא לא לבשה שמלה, אלא מין טוניקה לבנה ומכנסיים צמודים ארוכים בצבע חול. צווארה ומפרקי ידיה היו מכוסים בשרשאות, צמידים, וקמיעות מצלצלים. פניה היו מעניינות, לא מהסוג שנחשב יפה אך עדיין גרם לך להמשיך להסתכל. היו לה עיניים גדולות מאוד וכחולות מאוד – לא קרות וקרחוניות כשל ליידי איירה, אלא נעימות וחמימות, בצבע הים. קארה הייתה משוכנעת שהיא מסוגלת לראות קצף גלים ודג או שניים קופצים לתוך אישוניה. המורה הזו לא חיכתה לצלצול. היא התחילה בשטף דיבור בשנייה שאחרון התלמידים נכנס לכיתה. ״׳ני ׳טוחה ש׳תם ת׳הים מה ׳כוונה ׳כישוף׳. ׳בל ׳ני ת׳הה אייך עובר עלייכם בבצפר.״ הדיקציה שלה הייתה איומה ממש, והמבטא הכבד תאם בדיוק לצפון מזרח רובע 7. עם הדיבור הלקוי והאותיות הבלועות, קארה ידעה בוודאות שהמורה הזו מגיעה מראבנטאק, העיירה הכי גדולה ברובע, שנחשבה בצפון מזרח הרובע כעיר של ממש. ״׳דיבור שלי ׳טח מצחיק אתכיים. שנ׳ אלה ׳טח יוד׳ים ש׳ני מרייבאנטאייק,״ היא הצביעה על רורי ועל קארה. ״זה עיר ברובע 7. ושתד׳ו ש׳ני י׳דעת לדבייר רגיל! ׳בל כל עוד לדי איירה לא בסביבה, ׳ני מדברת אייך שקל לי.״ המורה הזו התחבבה בקלות על קארה. ״אז אייך ׳תם מרג׳שים?״
״טוב,״ ענו הילדים בחוסר תיאום. ״׳ני רוצה שתזכרו שאם ׳תם ר׳צים לדבייר, ׳ני תמיד נמציית כאן,״ היא אמרה והתיישבה על שולחן המורה. ״ממייש כאן,״ צחקקה והצביעה על השולחן. ״אז לי קוראיים אניס מאגר. תחסכו מ׳ני ׳מיס מאגר׳ וכל מיניי כאיילה. תקראו לי רק אניס. אז ׳ני אניס, ו׳ני מלמיידת אתכיים כישוף. מה זה כישוף, ׳תם ש׳אלים? אז זה בדיקיוק מה שזה נשמע. ׳ני מלמיידת אתכיים ׳שנה לכשף! לייצר יש משומכלום! להוציא קסם מקצויית האצבעויית!״ פניה השזופות של אניס הסמיקו בלהט הדברים, והילדים נדבקו בלהט והתחילו להתחלשש בהתרגשות. ״׳בל!״ הצעקה החדה הרעידה את הצדפים שבשרשראות והם החלו להצטלצל. ״מעייטים יכ׳לים לכשף ב׳מת. בכל החיידר הזה, ׳ולי רק 2 ילדודים יצל׳חו פה במש׳ו, במקרה ׳טוב.״ לחישות ההתרגשות נהיו ללחישות אכזבה. ״וגם רוב ׳סיכויים ש׳ם ׳היו בנות. מאז ומעויילם בנות היו טוב׳ת יותר בכישוף.״ חיוכים קטנים הופיעו על פניהן של יושבות החדר. ״אי ׳פשר לכשף אם איין קסם בפנים,״ אמרה אניס והצביעה על חזה. ״אם איין קסם בלייב, איין קסם בכלל. ילדים בלי קסם בלייב לא חייבים ל׳ישתתף בשיעור. ׳ני לא מכריחה אף אחד. אבל ציון ׳תם מקבלים על ׳שקעה ורצון לנסות וללמוד.״ קארה הסתכלה על אמצע חזה, והרגישה את דפיקות לבה. משהו אמר לה שהיא תצליח, כמו שהיא הצליחה לדבר. ״בוייחן פייתע!״ צעקה לפתע אניס. מאחורי שולחן המורה היא הוציאה 14 עציצים. ״כל ׳חד שייקח עציץ שהוא. אם עציץ מדבר ׳ילך, קח ׳תו.״ קארה ניגשה לשולחן. היא בחרה באחד העציצים הצדדיים יותר. ״למה רק ׳יא קמה? ׳חו עציץ!״ לאט לאט הילדים הזדחלו בחשש ולקחו עציץ. ״שבו,״ הורתה אניס. ״עכשיו, קסם זה חם. אם יש לכיים קסם בלייב, אז בלייב זה כמו מדויירה. תנסו בשאיפה להוציא קסם מ׳לייב, ובנשיפה לזרוק לקצויית אצבעויית.״ הילדים ניסו. קארה הרגישה את כפות ידיה מתחממות לאיטן, בחום פנימי, לא כזה שגורם לך להזיע, אלא כזה שבוקע מבפנים. ״ידיים צריכות ל׳יות חמות ממייש מבפנים,״ ציינה אניס. ״הרבה נשימה, הרבה נשימה, עד שבכפות ידיים יש אייש!״ צעקה בשמחה אניס. ״אם ׳ידיים חמות ממייש, אז לשים אותן מעייל עציץ.״ קארה שמה את ידיה מעל העציץ שבחרה. ״ולזרוק חום לעציץ,״ אמרה המורה. קארה הרגישה איך האש שבידיה יוצאת לכיוון העציץ, ועוד אש באה לידיים מהלב. ״רייגע! ילדודה פה ׳צליחה!״ צעקה אניס ורכנה לשולחנה של קארה, התכופפה והסתכלה. עוד ילדים נגשו להסתכל. נבט ירוק צמח מהאדמה שבעציץ של קארה, וצמח לכיוון ידיה. כשקארה הזיזה את היד הנבט זז איתה, כמו מחפש את ידה. ״זה מספיק ל׳כשיו,״ אמרה אניס. היא לקחה כוס מים והשקתה את הצמח. או אז תפסה כאת ידה של קארה ולחצה במרכז. החום נעלם, וקארה הייתה מותשת. ״׳ני יוד׳ת, זה ב׳מת קיישה.״ לחשה לקארה. ״יש פה ילדודה ׳חת עם קסם שיים בפנים! מי ׳וד ׳נסה?״ עוד ילדים ניסו. גם אמורה, הילדה עם הפנים הנחמדות והשיער החלק והשטני מרובע 5 הצליחה, אם כי זה לקח לה יותר זמן משלקח לקארה, וגם הצמיחה הייתה יותר איטית. "שלום, מיס מאגר. איך השיעור מתקדם?" הדלת הייתה פתוחה, וליידי איירה עמדה בפתח. "נהדר, ליידי איירה. 2 ילדות הצליחו ל… מעולה, רוון! עבודה טובה! 3 ילדים הצליחו להנביט שעועית. עכשיו, ברשותך, ארצה להמשיך בשיעור." אניס אמרה בדיבור מושלם וחסר מבטא וסגרה את הדלת אחרי ליידי איירה. "רואים? 'מרתי 'כם ש'ני י'דעת לדבייר רגיל! אבל לדי איירה מ'צבנת 'ותי, 'תקנת 'ותי כל הזמן. עוד מישהו מצליח?" רורי, שישב ליד קארה ישב ברוגע וניסה לחמם את כפות ידיו. ואז עלה לקארה הרעיון הכי טוב שהיה לה אי פעם, יותר מהפעם ההיא שנגמרה בכך שהיא הכינה משקאות אלכוהוליים לכל הכפר. היא שמה את ידיה על גבו של רורי. "מה את עושה?"
"סתום קצת." היא התרכזה, והתחילה להעביר קסם מהלב לכפות הידיים, ומשם לגוף של רורי. "ברצינות, מה לעזאזל את עושה?" הוא שאל. "אם קסם זה כמו מדורה," היא חיכתה שהוא ישלים אותה. רורי ניסה להבין. ואז הוא קלט. "אז אפשר להדליק אותה! קארה, את גאון!"
"ספר לי על זה אחר כך," גיחכה קארה והמשיכה. "מה ילדודים עושיים?" שאלה אניס. "הבנתי שאני יכולה להדליק את מדורת הקסם של רורי," אמרה קארה. "אפ'פם לא חשבתי על זה. תנסי, זה רעיויין טוב." אניס המשיכה למלמל לעצמה. "כי אם מדויירה לא נגמיירת אפ'פם, אז 'פשר… וברגע שמדויירה דולייקת, אי 'פשר לכבות…" קארה המשיכה לנסות. "אתה מרגיש את זה?"
"לא," קארה העבירה את ידיה לחזו של רורי, ישר על הלב. והיא ניסתה, במשך 15 דקות ארוכות היא ניסתה, עד שרורי אמר שהוא רוצה לנסות. הוא העביר חום מהידיים, שם אותם מעל העציץ שלו ונבט קטנטן התחיל לצמוח, ולאט לאט הוא צמח, זז לכיוון ידיו, ואז אניס השקתה את הנבט ולחצה על כפות ידיו של רורי. "הצלייחת, ילדודה! עכשייו גם לחבר פה יש מדויירה בלתי 'גמרת בלייב." רורי חיבק את קארה. "תודה," הוא אמר לה. "אני צריך לדבר איתך אחרי השיעור." לחש לה באוזן. אווה ישבה ממש מול פניה של קארה ונתנה לה מבט רצחני. "כולם משוחררים!" צעקה אניס לשמע קול הפעמון.קארה העמיסה את הילקוט על גבה, לקחה את העציץ שלה ועלתה לחדר. היא הכניסה את הילקוט לארון ונעלה אותו, ואת העציץ היא הניחה על השידה. דפיקה בדלת נשמעה. קארה ניגשה לפתוח. רורי עמד שם. "את באה?" הוא שאל. קארה הנהנה. הוא כרך את ידו סביב כתפיה והם ירדו למטה, יוצאים לגינות הטירה, מחפשים מקום פנוי ושקט לדבר בו. הם התיישבו על ספסלי האבן הפינתיים שמתחת לקיסוס, ורורי הוריד את הילקוט שלו מגבו. "למה הבאת את הילקוט?" היא לחשה. "את זוכרת שסיפרתי לך אתמול שקראתי משהו על…"
"על מה?"
"על דברים… דברים כמוך." קארה הייתה מבולבלת. "למה אתה מתכוון?" רורי לא ענה. במקום זאת, הוא הוציא מהילקוט ספר. על הכריכה הירוקה היו חקוקות בזהב המילים: יצורי קסם. רורי פתח את הספר בערך באמצע, והתחיל להקריא. "בימי קדם חיו בינינו יצורים נשגבים – פיות. הפיות היו נשים בלבד, והייתה בהם כמות קסם עצומה ואינסופית. מדי פעם בפעם, הפיות התאהבו בבני אנוש וילדו להם ילדים. הילדים האלו נקראו לית'וס, וברבים – לית'י. הלית'וס היה דומה לאמו הפיה במבנה הגוף, באהבה לטבע ובסלידה מאכזריות האדם. אך הלית'י לא ניחנו בשום יכולות קסומות. אך כאשר לית'וס אחד הזדווג עם לית'וס אחר – אם שני הלית'י היו מעבירים הלאה לצאצא את הגן הקסום, או אז הצאצא הופך ליצור נשגב כפיה, אך שונה מעט – הוא נולד עם היכולת להפוך לחיית הנשמה שלו, ואין לו מיתרי קול." קארה ישבה בשקט ובפה פעור קמעה. "בכל צורה, הצאצא, שנקרא אנצ'אנוס, וברבים אנצ'אני, היה בדיוק כמו פיה, למעט שני השינויים ההם. אך בזמן המלחמה בקסם, שבסופה נסו הפיות על נפשם ליערות הקסומים, משפחות אנצ'אני עבדו כקוסמים ומכשפות. היו סך הכל 7 משפחות גדולות, ואלו הן:
– משפחת ספלר
– משפחת מאגר
– משפחת סורסרר
– משפחת מאג'ר
– משפחת אנצ'אנר
– משפחת דראיוצ'ר
– משפחת קראפטר." רורי עצר ונתן לקארה לעכל. "זה בדיחה, נכון? אין סיכוי. חוץ מזה, שעכשיו אני יכולה לדבר," אמרה קארה. "המשפחות ההן, שעל גודלן ראויות להיקרא שבטים, יצרו חפץ מיוחד, בו מוטבע סמל המשפחה. בחפץ הם הטמינו קול, שעבר מדור לדור, מאנצ'אנוס לאנצ'אנוס. בלי החפץ, האנצ'אנוס יכול רק…" רורי עצר לרגע. "רק מה?"
"רק ללחוש."