רסק עגבניות פג תוקף- חלק ב'

הסתכלתי על וויל, עכשיו כבר איבדתי שליטה במצב. לא ידעתי מה קורה, עד ששמתי לב לדבר הגשמי הכסוף המוחזק בידו של וויל.
דבר כה חיוני, אף אחת לא מסתובבת בלעדיו, שום בת אדם ושום בן חווה.
אקדח קליבר כסוף גדול. האקדח שוויל תמיד נושא עמו והפעם, הוא לא כיוון אותו על רסקי עגבניות רפורמיים מרקיבים, אלא… עלי.
"וויל… מ- מה אתה עושה?…"גמגמתי.
"אני… אה…" הוא היה מבולבל. מובן בהתחשב בסיטואציה שמעולם לא אירעה עדיין בקבוצתנו הקטנה.
"וויל תוריד את האקדח" עכשיו הצטרף נוח לאיומים והוריד את נצרת אקדחו.
הרגשתי רעד העובר בכל גופי. רעד של פחד, ולאחר מכן אדווה דקיקה במים, של ביטחון צרוף.
"מה אתה עושה?" שאלתי בעוד האדווה גדלה לגל של ביטחון אשר הציף אותי כמו צונאמי המכסה כפרים שלמים.
"מה לעזאזל אתה עושה?!" עכשיו התעצבנתי.
"מה את עושה??" אמרה שרה המומה מהתנהגותי הלא טיפוסית.
כנראה שלומר את הדברים שאמרתי לאדם עם אקדח המכוון אלי זה… טוב לא הרעיון הקביל ביותר שיכולתי לחשוב עליו.
אבל בחייכן, זה וויל. וויל הקטן והחמוד, הבחור הביישן שעומד בפינה.
אז הוא קצת איבד את זה, אז מה? לכולנו מותר להתחרפן מידי פעם.
אני מודה שהוא לקח את זה צעד אחד או שניים יותר מידי… אבל הוא עדיין וויל הצייתן והנחמד.
אז לא. לא פחדתי. פתאום.
אולי באמת היה זה גל הביטחון התמוהה שהציף אותי בן רגע ולא הנטייה שלי לאומץ או לאי פחד.
כך או כך, נאמרו דבריי וחיכיתי לתגובה.

אני לא סבלנית כל כך. די מהר נמאסה עליה השתיקה המרירה וחסרת הטעם.
אז התעייפתי מלחכות "הלכתי מכאן" הצהרתי באדישות לא טבעית והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
"אל תזוזי!" הוא צעק עלי.
"או שמה וויל? אתה תירה בי? מה אכפת לי, כולנו משתנים בסוף. מוות יהיה הדבר המכובד לעשות עבור חברה." אמרתי.
וויל השתנק כלא מבין את המצב.

"אני לא מבין מה קורה" לחש נוח לשרה. "גם אני לא מבינה דבר" הזדהתה עמו.
"וויל אתה מוכן להפסיק עם השטות הזאת ולהוריד כבר את האקדח!" התעצבנה שרה.
המשכתי ללכת לכיוון דלת היציאה, היכן שעמדו שרה ונוח.
"תפסיקי ללכת ממני!" הוא צעק עלי.
"אתה מוזמן לירות" עניתי לו.
הסתובבתי אליו ונעצתי בו מבט קר.
אני לא יודעת מה נכנס בי, אבל אני יודעת שהייתי הכי רחוקה מלהיות עצמי.
אולי היו אלה האינסטינקטים ההישרדותיים שלי שקמו לפתע לתחייה, אבל לכל הצדדים (כולל אותי) היה נראה כאילו אני שולטת במצב. *אני*. זה היה… די מפתיע.
"למה אתה מחכה? תעשה את זה. קדימה! אני יודעת שאתה מסוגל לפתוח את הנצרה וללחוץ על ההדק" אמרתי.
וויל אחז בקליבר בשתי ידיים רועדות.
אני לא חושבת שהן רעדו מפחד או ממאמץ כול-שהוא על שריריו. האמת שאינני בטוחה למה רעד.
"מה קרה וויל? עשית את זה עשרות פעמים. הרמת את האקדח, שחררת את הנצרה, כיוונת אל המטרה ולחצת על ההגה. מה שונה עכשיו? אני עדיין לא שינית טעם אבל אני אשתנה, אז אני מרשה לך להקדים את המאוחר. קח את הירייה אם אתה מסוגל".
וויל השפיל מבטו.
"וויל אנחנו לא נבקש עוד הפעם, תזרוק את האקדח על הרצפה ותבעט אותו אלינו!" צעק נוח.
וויל הסתכל עלי במבט מרחף, לא הבנתי מה הוא מנסה לומר עם עיניו. הוא סגר את נצרת האקדח, הניח אותו על רצפת החדר המגעילה ובעט אותו אל שרה ונוח.
הם לקחו את האקדח ועמדו שם כמו שני גלמים, אינם יודעים מה לעשות.
הסתכלתי על וויל לעוד רגע ממושך ואז הפניתי את גבי ויצאתי מן החדר.
שרדתי אותו. אני אהיה בסדר. הכל יהיה בסדר.
אלו לא היו הבלי פה שאני סתם אומרת.
הכל באמת יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר.
אני פשוט צריכה להמשיך לומר לעצמי את זה וכך תהיה המציאות נכון?
כי אנחנו בונות את המציאות שאנחנו רוצות, הכל תלוי בנו ואנחנו היחידות שיכולות לשנות את הדברים. אנחנו אחראיות לגורלנו ויש לנו הכוח לעצב אותו.
אני זוכרת את שיעור ההיסטוריה ההוא… תופעת הלאומיות וההתעוררות באירופה. איך שכולם פתאום התחילו לחשוב ולשאול שאלות.
אנשים הפסיקו לקבל כל דבר כמובן מאליו והחלו לחשוב בעצמם ולא להיות תלויים באופן מוחלט ואבסולוטי בשלטון דיקטטורי.
אנשים הבינו כי יש להם שכל, דעה ורצון ושהם יכולים לעבוד עבור הגשמת הרצון שלהם.
אז הכל יהיה בסדר, אני פשוט בטוחה בזה.
הכל יהיה בסדר.

הלכתי לאיטי, פשוט נבלעת בקולותיהם הדוחים של רסקי העגבניות פגי התוקף הרפורמיים ששוטטו להם ברחובות הפתוחים מעלינו.
אני חושבת שאהבתי את זה ואם לא אהבתי אז לפחות התרגלתי אל הרעשים המבחילים.
אפשר לומר שהם הפכו להיות ציוצי הציפורים בבקרים וצרצורי החגבים והצרצרים בערבים.
ובצהריים הם לא שקטו, אלא הרעישו כילדים בגני השעשועים.
"אאוץ'" אמרתי.
מה? למה שאומר דבר כזה?
"אה!!" עכשיו צרחתי ממש.
תפסיקי! נזפתי בעצמי.
עכשיו התחלתי להתייפח ולבכות.
הכל היה שחור, לא הבנתי למה. אוי, העיניים שלי סגורות… פשלה שלי.
פתחתי אותן.
רעש. ציפיתי לדממה, אבל היה רעש.
שמעתי את הציפורים מצייצות מעלי גופי ואת החגבים והצרצרים נושכים את רגלי ובל נשכח את הילדים הרעשניים אשר כל מעשיהם הוא לאכול.
המון פחיות של רסק עגבניות פג תוקף הקיפו אותי.
עכשיו כבר ממש כאב לי, אף שהרגשתי הקלה מסוימת.
אני הופכת לרפורמית.
בקרוב לא אצטרך לדאוג אם אני משתלבת או לא.
ברגע שאת הופכת רפורמית, החיים הרבה יותר קלים.
יש לך מטרה אחת פשוטה בלבד- לאכול וכמה שיותר.
טרי או יבש, העיקר שהם עדיין אכילים.
יכול להיות מקומט או חלק, אפילו אם האוכל לא עסיסי הרפורמיים יסתפקו בו.
הרי כמה אוכל טרי צריך לבלוס בכדי להישאר רסק עגבניות פג תוקף?
"אווה!" המשכתי לצעוק.
צעקותיי היו רק רפלקסים, אך הן משכו עוד פחיות של רסק עגבניות פג תוקף.
'איכס' עברה המילה בראשי.
דומני שהכי התאימה לתיאור המצב.
אולי גם 'ביש מזל מצער'.
אל תדאגי, ידעתי שזה יקרה, זהו שלב בחיים ואני השלמתי עם זה.
גורלה של כל אחת ואחד להפוך לרסק עגבניות פג תוקף וזה בסדר.
במוקדם או במאוחר יהפכו גם וויל, שרה ונוח לרסקי עגבניות, בדיוק כמוני, ואז נתאחד.
למרות ש… אני לא בטוחה שאני רוצה.
אני חושבת שאהיה רסק עגבניות פג תוקף בודד.
אני רוצה לדעת איך זה לשרוד לבד.
לא נכון.
שקר.
עשיתי זאת שוב.

אני רוצה לדעת איך למות לבד. כן.