רסק עגבניות פג תוקף- חלק א'
ישבתי על אחד הכיסאות השבורים והרהרתי לעצמי על החיים הסתמיים האלו.
החזקתי במפרק ידי בכדי למנוע תנועה מיותרת שתכאיב לי.
שברתי את האצבע. כלומר, אני די בטוחה ששברתי את האצבע.
אני לא באמת יכולה לדעת. אבל זה כואב.
אני לא מתלוננת כי אני פשוט לא כזאת. אני סובלת בשקט ומתמכרת לגלי הכאב החדים.
אני מאמינה שכאב מחשל אותנו ושאם אנחנו נעבור כאב אחד בחיים, כאב אחר יהיה פחות מכאיב. אז אני לא ביקשתי "מחסלי כאבים". כדאי שישמרו אותם לכאלו שבאמת צריכים אותם. כאלו שלא יכולים לסבול גם את הכאב הקטן ביותר.
העפתי מבט מהיר בתקרה הגבוהה של המקום. היינו במעין בית ספר נטוש מתחת לאדמה, ככל הנראה לא חוקי ולא תחת רשומות כול-שהן, כך שהסבירות שמישהו ימצא אותנו קטנה במידה ניכרת.
הייתי בחדר גדול, כיתה אני חושבת. השולחנות והכיסאות היו הפוכים כאילו הגיע טייפון והרס את כל הבא לידו. *והכול* בא לידו.
רוב השולחנות היו שבורים, לוח הלימוד נפל בחלקו אך עדיין היה מחובר בעזרת מסמר או שניים אל קיר הגבס המתפורר, כיסאות העץ היו מלאי טחב ירקרק ולח, אך הצלחתי למצוא כיסא אחד אשר סיפק אותי ברמה סבירה בכדי שאוכל לשבת עליו מבלי להיגעל באופן מוחלט.
שמעתי צעדים קלים במסדרון וראיתי את וויל.
וויל בסדר, אבל אני לא אוהבת אותו. סתם ככה, לא מוצאת איתו חיבור וגם לא מעוניינת.
"יאיקס, מה קרה לך?" שאל וויל.
"שברתי את האצבע אני מניחה." אמרתי והסתכלתי על ידי החבושה.
"מניחה?" שאל.
"טוב זה לא שאני יכולה לדעת בוודאות…" גלגלתי את עיניי, מעוצבנת במעט. הרי הוא יודע בעצמו שאין שום מכשיר רנטגן בקרבת מקום וגם לו היה, אין חשמל.
אפילו אם הייתה מכונת רנטגן וחשמל, עדיין היה חסר גורם במשוואה- מישהי שתדע להפעיל את המכשיר.
"אז… מלבד האצבע, הכל טוב?"
"כן…" עניתי מהוססת.
מה לפתע הוא התחיל להתעניין כל כך? אם תשאלו אותי, בעיניי הוא תמיד היה תמוהה במעט. יש לו אמירות ושאלות משונות ביותר… אבל אם לא נסתכל רגע על בדיחות הקרש הלא מצחיקות שלו, על בגדיו שלא משתלבים בשום צורה שהיא, על שערו שתמיד פרוע כמו רכב על גבו של סוס ודהר במשך שעות בעוד הרוח מצליפה בשערו כמתעלמת מגבולות אם ישנן, הוא סך הכל בחור לעניין. די נחמד, עוזר כשצריך.
לא הבחירה הראשונה שלי, אבל כמה בחירות עוד נותרו לכל מי שנשאר? לוקחים את מה שיש.
כמו שאם נמצא פחית ישנה של רסק עגבניות פג תוקף, עדיין נאכל אותה, אלא אם כן תהיה בלתי נסבלת בצורה יוצאת דופן מן הרגיל. נטעם אותה לכל הפחות.
אז זהו וויל. פחית רסק עגבניות פג תוקף.
עכשיו השאלה, מהו הרגיל שלכן?
הרגיל שלנו הוא לא ממש רגיל. פעם הוא היה.
פעם כשהכול היה רגיל, כשיכולנו לקנות עגבניות טריות, לסחוט תפוזים כאוות נפשנו, לרוץ בשדות הצבעונים או להיות "בטטות" מול המסכים, בכל צורה שתסתכל על זה, היה לנו טעם אנין כמו לכולם.
עכשיו הטעם של כולם השתנה ואם את לא השתנת בעצמך… אם להיות כנה, כנראה הלך עלייך.
אלא אם כן את מברי המזל (אם תשאלי אותי מחסרי המזל) שלא השתנו ולא נתנו לאחרים לשנות אותם.
במקרה הזה, מזל טוב! (יותר נכון מזל 70-200) אבל כדאי שתדעי משהו… זה מאוד חשוב שתביני את זה, כי עכשיו זה חלק מהחיים.
קודם זה לא היה, אבל עכשיו אף אחת לא יכולה להתחמק מזה.
אני רוצה שתדעי שכולם משתנים בסוף.
כל אחת ואחד מכם ישנה את טעמם. הרי בסוף כולנו רפורמיים, כמה אפשר להתנגד כשהעולם כולו מושך אותך אל הצד האחר?
תדעי שזה בסדר.
קבלי את זה כחלק מהחיים.
כמו שאנשים מתחתנים, אנשים מתים, אנשים מתבגרים (רובם לפחות), הכל חלק מהחיים, וגם השלב הזה.
ייקח לך זמן לעכל אותו, לקבל ולהשלים אם העובדה שאת לא יכולה לשנות אותו.
רק אנשים ונשים מסוימות יכולות לשנות את המצב, אבל רובן אם לא כולן כבר השתנו בעצמן ולא יכולות לעשות דבר בעניין.
צר לי להיות מבשרת החדשות הרעות, אך לא רציתי שתגלי ממישהו אחר.
מישהו שחשוב לך פחות.
רציתי להיות המבשרת, לא בטוחה למה.
הרגשתי כי זו צריכה להיות אני.
אולי זו הייתה טעות, אך אין זה משנה. בסופו של דבר, את ואני נשנה את הטעם שלנו ונימשך עם הזרם החזק והגובר של הנהר עד שניפול מהצוק ונהיה חלק מהמפל.
ומשם נמשיך להיות טיפות מים טפלות וחסרות משמעות.
אולי איזה דג יבלע אותנו.
ואז מישהי תצוד את הדג ותאכל אותנו ולכמה רגעים נרגיש כאילו אנחנו בנות חווה בשנית, עד שניפול אל תוך חומציות קיבתה ואז באמת ייגמר המעגל…
אלא אם כן אנחנו גם נצא מאחד הפתחים של המקום. במקרה כזה אנחנו ניספג באדמה הקשה ונעשיר אותה יחד עם עוד בנות חווה שהרגישו חשובות לכמה רגעים כפי שלא חשו זמן רב. אותן בנות שהיו טיפות חסרות משמעות שנגררו אחר זרם הנהר הגועש וגובר ולא הצליחו להתנגד אליו, ואז, נפלו מהצוק והפכו להיות חלק מהמפל ונאכלו על ידי דג או אולי דגה.
ובסוף כולנו התחברנו ביחד, אין הדבר נפלא?
בעיניי זה קסום.
וויל החל ללכת לכיוון היציאה, אך עצר לרגע והסתובב אלי. "איך את מתמודדת עם הכל בסוף היום?" הוא שאל לפתע, מבטו רציני, כמעט נגה.
אני מניחה שהשאלה הזו היא יחסית רגילה למצבנו העגום, לעומת שאלות אחרות שרצות בין מחשבותיו ובאופן אקראי נורות כמו כדורים אל האוויר ומצפות לחזור אל מחסנית הרובה עם תשובות.
"כמו כולם." עניתי בפשטות. אני חושבת שהוא לא אהב את התשובה, אז למרות שאני לא מחבבת אותו במיוחד (שלא בצדק, אני יודעת…), הוספתי "תראה, המצב קשה אבל אני בטוחה שיש אי שם תקווה ואמונה שאנחנו נשרוד ושנעבור את השלב הזה בחיים. אני מקווה מאוד שזה נכון כי זה מה שמחזיק את שפיותי קרוב אלי." מקווה שהוא אהב את התשובה הזו יותר.
"חלק אוהבים את המצב" ענה לי.
"מה לעזאזל זה אמור להביע?" גבותיי התרוממו מעט בהפתעה.
אמרתי לכן שיש לו אמירות מוזרות!
"אף אחד לא נהנה מהמצב, למה שמישהו ייהנה ממנו??" תקפתי. אולי יותר מכפי שרציתי ומכפי שהגיע לו, אך לא יכולתי לשמור בפנים את הכאב.
כן יש בתוכי כאב.
כל העולם הטיפשי שלנו הפך להיות פחית רסק עגבניות פגת תוקף מזוינת, אבל אני עדיין לא, אז *לי* עדיין מותר להרגיש כאב.
"כולם סובלים וויל, אף אחד לא אוהב לשנות את הטעם שלו, אף אחד לא אוהב להירמס ולהיאכל על ידי אחרים כי אף אחד לא רוצה להפוך לרסק עגבניות פג תוקף!!" צעקתי.
"מה?…" עכשיו וויל היה מבולבל.
עצרתי בעצמי.
נשמתי נשימה עמוקה והחזרתי את כל הכעס פנימה, אל תוך הקופסא הסודית הקטנה שלי. זו שאני שומרת בה את כל הרגשות שאסור להוציא ולהראות כדי לשרוד בעולם הזה.
שמתי את הכאב והכעס בתוך הקופסא ונעלתי אותה עמוק בנבכי נשמתי הבוכייה.
"אני מצטערת…" לחשתי.
"זה קשה וויל, אבל אנחנו נאחזים זה בזה ואנחנו מצליחים להישאר כמו שאנחנו, ורק על זה צריך לומר תודה. תודה שיש לנו את הכוח להתנגד ולחשוב בכוחות עצמנו. תודה על רסק העגבניות שפג תוקפו. באמת תודה על הכל." אמרתי.
"תודה על האנשים שפגשנו בדרך, טובים ורעים, כי כל אחד ואחת מהם לימדו אותנו בדרכם איך לשרוד. עד כמה שזה כאב כמו גיהינום, או הנעים כמו אופיום. פשוט תודה".
"אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה" אמר וויל.
"זה לא פרס להיות טריים בעולם הזה, זה כואב. זה כל כך כואב לראות את כל מי שהכרת הופך להיות משהו שהוא לא. כל אחת ואחד מהן הופכים למפלצת בפני עצמה ואינם שמים לב יותר אלינו. הם השתנו." אמר בדמעות.
"וויל…" התקרבתי אליו.
"אנחנו נהיה בסדר, כולנו נהיה בסדר" לחשתי באוזנו וחיבקתי אותו.
"את יודעת שזה שקר! למה את משקרת! את אף פעם לא משקרת!!" צעק לפתע והתנער מהחיבוק.
"וויל!" השתנקתי ולקחתי צעד אחורנית. שמעתי צעדי ריצה במסדרון, כנראה בעקבות צעקותינו.
למה שאנשים ירוצו בימינו?
או שהם רצים למישהו או ממשהו. אני לא בטוחה איזו סיבה העדפתי באותו הרגע, אף אחת מהן לא נשמעה מזהירה במיוחד.
"וויל תנשום אוויר, הכל בסדר" אמרתי.
"למה את ממשיכה לשקר לעזאזל?! אמרת שאת אמיתית, שאין לך סיבה לשקר כי אין למי ואין למה. אז למה את עושה את זה?? למה כולם עושים את זה!" הוא צרח, מאבד עשתונותיו.
"וויל אני מתחננת אתה חייב להירגע אחרת הם יבואו ואתה יודע מה הם יעשו לנו! אתה יודע מה הם עושים למי שלא השתנה, לכל אלו שאינם רפורמיים!" צעקתי.
"מה לעזאזל קורה כאן??" הגיחו שרה ונוח ונראו מבוהלים.
למשך מספר שניות היה שקט מצמרר ואני סבורה כי אף אחד לא ידע מה עומד להתרחש בהמשך.
לפתע עיניה של שרה התרחבו בבהלה. או שמא בהפתעה?
"וויל תוריד אותו" היא אמרה.
לא הבנתי על מה היא מדברת.
"אמרתי תוריד אותו!" עתה צעקה וכיוונה עליו אקדח.
"שרה מספיק!" התחננתי.
היא לא טרחה להביט בי, מבטה היה נעוץ בוויל כנמר האורב לטרפו.
הנמר לא טיפש. הוא יודע שאם הוא לא יהרוג את הצבי, חיה פראית אחרת תגנוב את הבשר המעודן, או יותר גרוע, הנמר יגווע ברעב.
אז הנמר חייב לשמור על עצמו, לא משנה מה המחיר.
תגובות (0)