תקופות

אני וילדותי הילכנו על החוף בצעדים קטנים ומדודים
היה ברור, שהקשרים הישנים
כבר התמשכו יותר מדי שנים
עד כי הפכו מעמסה, שהתקשתה לסחוב,
אך לא יכלה להינתק בגלל תחושת החוב.
וכך קרה שהיא צנחה והשיחה לא נגמרה
כשאמרתי שרק עוד פעם
אתדפקה ואתרפקה
כך שאוכל
בלי מפרשים להעלות
ליצור נתיב בין החולות
הטובענים
עד שתשא אותי לים
אך חמריה נשחקו וכל תכניה נמחקו
ונטשוני לבדם
ומעתה אין מי שייעץ איך ממשיכים משם.
מבט העפתי מסביבי
ועד לאופק לא רחוק
אני רציתי לנפשי רק רפסודה שכלבבי
בין הקרשים והסירות הנפוחות ואניות מטופחות
עם צוות נשמות נוחות, שלא יתנו אותי לצחוק
ולי יתאים שאתקבל
אם כמלח או סגן חובל
שיתמחה רק בחיבל
ולא צריך לדאוג לאן לנהוג.
מי שנשאל לא התפעל
כי הפלטפורמות מוטענות ביכולות
שרק ששות לאוץ ולתפעל,
אך להיכן אף פעם לא יודעות.
אם הסתיים תור הילדות ובאה הבגרות
אולי תהיה אתה לרב חובל, תגיד לנו לאן נשוט.
האופק לי נראה בהיר וגם היום עודו צעיר
שהתפתיתי לצוות בהשערה, שמה יכול לקרות,
אך בקרבי כבר התחפרה זקנה
שזה לראשונה קולה נתנה
שלמה למהר, שאת ההגה ינתב אדם אחר.
והבגרות שהשתכרה מעצמאות
לעומתה התרוננה, שאם לא עכשיו אימתי
זו הזדמנות
עליה אתחרט לכל חיי, זו העונה והשעה הנכונה.
והזקנה שראתה איך מתנכרים לדעתה
התכדררה ובלי להתבלט
מצאה פינה שם נטמנה תחת מסווה אי הבנה
וממתינה שתקרא לצאת, אז תנבא בקול איכה
האם תזכור שנאמר לך?