אל תצפי לכלום

"אכפת לך אם אתקשר אלייך אם יום אחד אני באמת אתכוון להתאבד?" היא שואלת אותי ואני מביטה בה רק בשביל לבדוק עד כמה רצינית היא באמת.
"את יכולה." אני אומרת לה, קולי אדיש ואני לא פוגשת את מבטה, אני לא יודעת מה גרם למילים האלו לעזוב את שפתי, אך כבר היה מאוחר מידי.
"באמת?" היא שואלת אותי, מופתעת, כנראה שהיא ציפתה שאסרב לה, אך ידעתי שהיא תעשה זאת אפילו אם הייתי מסרבת לבקשתה.
"כן," אני עונה, אך ממשיך לדבר לפני שהיא תספיק לומר משהו נוסף."רק אל תצפי ממני להיות בסדר עם זה." היא מופתעת, לא בדיוק יודעת מה לענות לי, אני מניחה שהיא מחכה להמשך ולי בהחלט יש עוד מה לומר.
"אל תצפי ממני פשוט לתת לך ללכת, להבין לליבך על כך שאת לא יכולה לסבול את זה יותר,"אני יודעת שאני חייבת לומר לה את הדברים האלו, כי אני שומרת אותם בפנים כבר יותר מידי זמן, אך אני לא באמת רוצה לעשות את זה. "לעזאזל, אל תצפי ממני לומר שאני אתגעגע אלייך או שאני אוהב אותך, אל תצפי לפרידה אחת אחרונה."אני לא רוצה לומר לה את הדברים האלו, כי אני יודעת שהיא לא תבין, היא תמיד חושבת שכל מה שחשוב הוא שהסבל שלה יסתיים, היא לא רואה שהיא גורמת סבל גם לאנשים סביבה.
"משום שאת לא תעזבי כאשר אנחנו ביחסים טובים, בגלל שאני לא אסלח לך," אני לא אתן לה להתחמק מהאחריות הפעם, אני אגיד לה בדיוק מה אנ יחושבת עליה, אני אגרום לה להבין, אפילו אם זה יהיה הדבר היחיד שאני אומר לה. "אני בחיים לא אסלח לך על זה."קולי היה קר ושקט כקבר, אני יודעת שלא הייתי צריכה לומר את הדברים האלו כך, לא למישהי במצבה, אך כבר כל-כך נמאס לי לעמוד לצידה תמיד, להיות החברה התומכת שהיא כל-כך צריכה, לעזאזל, אם זה היה תלוי בי הסבל שלה היה נגמר כבר מזמן, הסיבה היחידה שלא עשיתי זאת היא משום שהמשטרה הייתה עלולה לא לראות זאת בעין יפה.
"אז יודעת מה?" אני שואלת אך לא באמת מחכה לתשובתה וכולנו יודעים את זה."את יכולה להתקשר אליי, אך אני לא אענה."