״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 7

•זוהר•
לאחר שיחת הטלפון מבית החולים מיהרתי לעזוב את משרדו של אלכס.
התנעתי את אופנוע המוטורס שלי ונסעתי כמו משוגע אל בית החולים.

כאשר הגעתי לבית החולים הסתובבתי אבוד בין המחלקות.
״אתה זוהר?״ לפתע ניגשה אליי אישה בשנות החמישים לחייה בעלת שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. קולה אכן היה זהה לקול ששמעתי בשיחת הטלפון מבית החולים, יכולתי לנחש שזו היא האישה שדיברה איתי קודם.
״אממ… כן,״ השבתי. ״זה אני.״ הצבעתי על עצמי.
״היי, קוראים לי איילה,״ היא הושיטה לי את ידה ללחיצת יד. לחצתי את ידה וחייכתי לעברה חיוך מאולץ. ״אני זו שדיברה איתך בטלפון.״ אמרה. ״אני הפסיכולוגית שעובדת צמוד לאימא שלך.״ הסבירה.
״איפה היא? מה המצב שלה?״ מיד התקפתי אותה בשאלות. ״אפשר לראות אותה?״
״אז ככה, אמא שלך נמצאת כרגע בחדר התאוששות, היא מונשמת עם מכשירים החייאה. הצלחנו להציל אותה ברגע האחרון.״ סיפרה.
״את… את יכולה בבקשה להסביר לי איך זה קרה?״ שאלתי חלושות.
״היא בלעה מנת יתר של כדורים.״ הסבירה.
נענעתי בראשי כלא מאמין.
שלוש שנים עברו מאז התאונה של אבא שלי. מאז אמא שלי לא חזרה להיות אותו בנאדם שהייתה לפני המוות שלו.
היא הפכה לאישה חשוכה, דיכאונית עם התקפי זעם.
שלושה חודשים לאחר מותו של אבי היא גם כן ניסתה להתאבד. היא קשרה סביב צווארה חבל, אך ברגע האחרון אחד השכנים הציל אותה ברגע האחרון.
ומאז… מאז היא כאן. מאושפזת במחלקה סגורה לחולי נפש.
״ביצענו שאיפת קיבה והצלחנו להוציא מגופה כמות לא קטנה של כדורים.״ היא המשיכה לספר.
״טוב, אני… אפשר לראות אותה?״ שאלתי.
״האמת, אמא שלך לא בהכרה אבל, אני חושבת שזה אפשרי.״ השיבה איילה והחלה להוביל אותי אל החדר של אמי.

״טוב, הגענו.״ הודיעה איילה כאשר עמדנו בפתח החדר.
הנהנתי בראשי. ״תודה.״ הודיתי לה.
״אם תצטרך משהו, תבקש מאחת האחיות לקרוא לי.״ אמרה ואני בתגובה הנהנתי בראשי.
״ושוב תודה.״ הודיתי לה.
״בהצלחה.״ השיבה בחיוך.
נכנסתי אל תוך החדר הקר בעל הקירות הלבנים המשדרים קרירות ומוות. אט אט התחלתי לפסוע לכיוון מיטתה של אמי.
הבטתי בה. היא שכבה שם על המיטה כשיותר משלושה מכונות הנשמה מקיפות אותה.
התיישבתי על הכסא ליד מיטתה. ידי אחזה בידה.
״מה חשבת לעצמך שבלעת את הכדורים? מה חשבת לעצמך?״ צעקתי עליה. ידעתי שיש סיכוי קטנטן שהיא שומעת אותי עכשיו. ״מה איתי? מה?״ פרצתי בבכי. ״למה ויתרת?״ שאלתי בכעס. ״אני לא חשוב לך?״ שאלתי בצעקה.

•אליאן•
״אני לא מאמין שהקשבתי לך.״ אמר לירון בעצבים. בזמן ששנינו ממתינים לצוות הרפואי. ״אני לא מאמין שנתתי לך לסחוב אותי למקום הזה.״ הוא צעק.
״אבא ואמא בדרך.״ הודעתי מתעלמת לגמרי מקיטוריו. לירון שתק והביט בי בכעס מגלגל את עיניו.
״יודעת מה? אני באמת לא מבין אותך, אליאן.״ הוא זרק. ״למה תמיד את חייבת לעשות את ההפך הגמור ממה שמבקשים ממך? למה?״ לא עניתי. חשבתי שכך עדיף לשנינו. ״אני באמת לא מבין למה תמיד את חייבת להיות כזאת.״ הוא מלמל.
״כזאת מה?״ התפרצתי.
״כזאת… כזאת חנונית שומרת חוק.״ הוא הביט בי בסלידה. ״אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי ממך . שתשמרי בסוד את מה שקרה.״
״מצטערת.״ התנצלתי. ״ביקשת בקשה גדולה מדי.״ השפלתי את ראשי אל הקרקע.
״איפה הילדים שלי?״ אמא נכנסה לחדר בהיסטריה ואבא נכנס אחריה בקוליות שאופיינית לו.
״אויי!״ אמא נראתה המומה כאשר הבחינה ברגלו של לירון. ״איך זה קרה?״ שאלה בבהלה. ״רק יומיים בפנימייה וכבר הספקת לעשות שטויות?״
לא יודעת למה, אבל למרות שלירון התנהג אליי מגעיל ביומיים האחרונים ולמרות שלא מגיע לו שאני אעשה את בשבילו, הוא בכל זאת אחי הגדול והחבר הכי טוב שלי. ולכן הרגשתי צורך עז לכפות עליו בפני אמא ואבא.
״אני…״ גירדתי בעורפי וגררתי אחריי את מבטיהם של אמא ואבא וגם של לירון. ״האמת, שלירון בכלל לא אשם.״ זרקתי.
״הוא לא?״ שאל אבא בפליאה.
״לא.״ אישרתי. ״זאת…זאת אני אשמה.״
״את?״ אמא ואבא נראו המומים.
״יותר נכון התמונה בחדר שלי,״ צחקקתי. ״היא נשברה על הרגל של לירון.״ שיקרתי.
לירון בחן אותי בעיניו והביט בי מבולבל. שלחתי לו חיוך מעודד.
ידעתי שאסור שאמא ואבא ידעו את האמת. לא בגלל שפחדתי שהם יכעסו עליי, אלא כי ידעתי שהם יכעסו שהם יגלו שלירון פילח בקבוק אלכוהול לפנימייה.
מבטיהם של אמא ואבא התרככו ושניהם הנהנו בראשם להבנה. לירון שלח לעברי חיוך מוקיר תודה ונשם לרווחה.
אמא ואבא התאספו סביב מיטתו של לירון והפגינו כלפיו המון חיבה ואהבה. שאם לומר את האמת, באותו הרגע אפילו גרמו לי להרגיש קצת מיותרת.
״אני…״ קמתי ממקומי וגררתי את מבטיהם של אמא, אבא ולירון לעברי. ״אני יוצאת לעשות שיחת טלפון לתאיר, היא בטח לא מבינה לאן נעלמתי כל הלילה.״ הסברתי. הם הנהנו בראשם בחיוך וחזרו לעיסוקיהם.

עזבתי את חדרו של לירון ופסעתי לכיוון המעלית. קצת אוויר טהור לא יזיק במיוחד אחרי האוויר המזוהם של בית החולים. חשבתי לעצמי.
כאשר המעלית עצרה באחת הקומות עיניי הבחינו בנער נאה עומד בפתח המעלית. משום מה חיוך דבילי את התפרס על פניי ללא שליטתי. הנער חייך ונכנס למעלית.
״היוש,״ לפתע הוא זרק מה שגרם לי להביט בו בשאלה. ״שוב הלכת לאיבוד?״ שאל בגיחוך.
״מה? אני…״ הרגשתי מבולבלת.
״נו… זו את אז שחיפשה את החדר שלה במגורי בנים.״ הוא פרץ בצחוק.
״לא…״ מלמלתי לא מאמינה. ״זה אתה.״
״אני.״ אמר בגאווה.
״אתה לא תשכח את זה לעולם?״ שאלתי בציפייה.
״זה כולה קרה לפני יומיים.״ הזכיר.
״טוב… כן,״ מלמלתי במבוכה.
״אז מה,״ הנער נשען על משקוף המעלית. ״מה מביא אותך הנה, נסיכה?״ שאל.
לא יודעת למה אבל אהבתי את זה שהוא קרא לי ״נסיכה״ היה בו משהו שסיקרן אותי.
אם בעיניים הירוקות הגדולות שלו שנראה שלא ישנו כמה לילות. ובחיוך שלו שחושף את הגומות בצידי פיו.
״טוב… את מתכוונת להמשיך לבהות בי עוד הרבה?״ שאל הנער בגיחוך.
״מה? לא!״ מיהרתי להתעשת על עצמי.
״כן כן, מה שתגידי נסיכה.״ הנער נראה לא משוכנע מדבריי.
דלת המעלית נפתחה שנינו יצאנו מכיוון המעלית אל החצר שמחוץ לבית החולים.
התיישבנו על אחד הספסלים הפנויים ברחבה. הוא הדליק סיגריה ואני התיישבתי לידו והרכנתי את ראשי במבוכה ושיחקתי באצבעותיי.
״מצחיק שאנחנו נפגשים שוב.״ שברתי את השתיקה. הגנבתי אל הנער מבט חטוף. היה נראה שהוא כלל לא הקשיב לי ומחשבותיו נדדו למקום אחר לגמרי.
״אתה… אתה גר בפנימייה הרבה זמן?״ ניסיתי לפתח שיחה בתקווה שתתפתח שיחה.
״שלוש שנים.״ הוא זרק לפתע. היה נראה שהשקיע מחשבה בתשובתו.
״האמת,״ הוא התחיל לומר וכתוצאה מכך הצליח לגרור את מבטי אליו. ״אני לא כל כך מבין מה יש לאחת כמוך לחפש בפנימייה כמו זו.״ אמר בישירות.
״אין לי.״ השבתי בחיוך. ״באתי עם אחי הגדול.״ הסברתי. ״הוא הבעייתי מבין שנינו.״
״הבנתי.״ הוא הנהן בראשו.
״אז מה אתה עושה פה?״ שאלתי בישירות.
״אומנם את לא בעייתית אבל את אכן חצופה.״ הוא עקץ אותי עקיצה קלה.
״מצטערת… אני לא התכוונתי לחטט.״ הרגשתי חוסר נעימות.
״ככה זה בנות, אתן תמיד נוטות לחטט איפה שלא עניינכן.״ אמר בסלידה. ״אתן כולכן אותו הדבר.״ אני בתגובה שתקתי וגלגלתי את עיניי.
״עזבי אני…״ הוא התחיל לומר. ״סתם היה לי יום קשה וזרקתי את הכל עלייך.״ הוא הסביר.
״זה בסדר. ואתה צודק, אני באמת נוטה להיות קצת חטטנית לפעמים.״ הודיתי.
״אז איך אמרת שקוראים לך?״ הוא שאל עם חצי עין סגורה.
״אליאן,״ השבתי בחיוך. ״ולך?״ שאלתי בסקרנות.
״זוהר.״ השיב בחיוך אשר חשף את גומותיו בצידי פיו.
צלצול אשר בקע מתוך הפאלפון של זוהר קטע את שיחתנו.
״באמת?״ זוהר נראה מרוצה. ״אני מגיע.״ הוא ניתק את השיחה ומיהר לתחוב את הפאלפון לכיסו. ״אני…״ הוא חש בחוסר נעימות כאשר הבחין.
״אתה צריך ללכת.״ ניחשתי שזה מה שהוא רוצה לומר. זוהר בתגובה הנהן בראשו.
״נתראה בפנימייה הא?״ שאלתי בציפייה.
״כן.״ הוא השיב בחיוך שגרם לי להשפיל מבט במבוכה ולחייך. ״אז, להתראות, זוה-״ כשהרמתי את מבטי זוהר כבר איננו היה שם. נותרתי רק אני מחוייכת ומייחלת לפעם הבאה שבה ניפגש.