FLAW פרק 3
מיה
הכרית שלי קשה כאבן. הצוואר שלי מתחיל לכאוב ואני מרגיש משהו נוזל על הלחי שלי.
אני מנסה להתרומם,אך הצוואר הדואב גורם לי להאנח.
מזכיר לי בכל תזוזה שהכאב לא נעלם.
מה לעזאזל? שוב פעם נרדמתי על השולחן.
אני נאנחת בשנית ומעסה את צווארי. "מה השעה?" אני שואלת את עצמי ומחפשת את הפלאפון בעיניי.
"כבר שמונה" רומי נעמדת בפתח הדלת שלי עם חיוך מדושן עונג על שפתיה.
היא כבר כולה מאופרת ומדוגמת. קערית של דגני בוקר בידה ולא עוברות שניות עד שה-'נספח השני' נעמד מאחוריה.
"בוקר טוב סאנשיין" רוי אומר עם חיוך מרושע.
טוב,את האמת שזה החיוך הנורמלי שלו. הוא פשוט נראה לי נורא מרושע.
צריך לראות בשביל להבין.
"זה היה בוקר טוב,עד שראיתי את זיו פנייך" אני אומרת לו וקמה לטרוק את הדלת.
אוקיי..אולי טריקת הדלת הדרמטית לא הייתה רעיון טוב.
אני תופסת בצווארי ונאנחת בשקט.
אני נשענת על הדלת שמאחוריי ומסתכלת על החדר.
שכחתי משהו? אני מנסה להזכר למה זה מרגיש לי כאילו אני אמורה למהר עכשיו.
מוזר..
טוב,אני נכנסת אל חדר האמבטיה ותופסת במברשת השיניים. מתחילה במלאכה להעלים את ריח הזוהמה מהפה שלי אני מתחילה לסובב את ראשי בתנועות סיבוביות,אם לא להעלים את הכאב אז לפחות להתרגל אליו.
אני באמת מרגישה כאילו שכחתי משהו…
שוטפת את פי ועוברת אל פניי אני מנגבת את המים מעורי ומסתכלת על השתקפותי,
מה שכחתי?
אני נושכת את שפתי התחתונה ומנסה להסתכל מסביבי בבלבול.
מוזר. מוזר מאוד.
יוצאת מהאמבטיה אני מתקרבת אל הארון,עוברת על יד המדפסת ומזהה משהו לבן. דף. המון דפים.
רגע…
"כבר שמונה" אני נזכרת ברומי. הדפים במדפסת. עבודה בהיסטוריה.
"פאק!" אני כל כך הולכת לאחר.
מוציאה מכנס שחור וחולצה אקראית מהארון אני מתלבשת במהרה.
תופסת בפלאפון ומחייגת לרונה,אני חייבת לשכנע אותה שתדבר עם שלמה,המורה להיסטוריה.
שתגיד לו שאני אגיע מאוחר יותר,שאני אצל הרופא,כל דבר!
"כבר דיברתי איתו" היא מודיעה לפני שהספקתי לומר לה בוקר טוב ולהתחיל בקמפיין החנופה שלי.
"מה? איך ידעת?" אני שואלת אותה בעודי נועלת את המגפיים הצבאיות שלי.
"רומי נכנסה לבית ספר עם חיוך מרוצה. את תמיד מגיעה לפניה" היא אמרה ואני נאנחתי.
תודה לך,מלאך שומר,שבירכת אותי בחברה כזאת חשדנית.
"עשר דקות אני שם."
"את צריכה טרמפ?" היא שואלת אותי ואני תופסת את הדפים בידי.
"לא" עניתי לה וניתקתי את השיחה. תופסת בתיק הבית ספר וטורקת מאחוריי את הדלת.
אני מניחה שנוותר על ארוחת הבוקר הפעם.
"היי,איפה היית? חשבתי הלכת עם רומי ורוי!" אמא מסתכלת עליי מופתעת עם מפתחות הרכב בידה.
"ישנת מספיק בלילה?" אני שואלת אותה עם הבעה מוזרה על פניי.
היא באמת לא מודעת למצב היחסים ביננו בארבע שנים האחרונות,או שהיא משחקת אותה ראש קטן?
תופסת בתפוח מסלסילת הפירות אני שואלת אותה,"את לוקחת אותי או שאני אתחיל ללכת לבית הספר?"מתקדמת אל המטבח אני מוציאה מאחד הארונות שמעל השיש צנצנת של חטיפי בריאות שאמא הכינה.
שופכת את כל תכולתה אל תוך התיק שלי,יודעת שאלה החטיפים האהובים על רומי,אני ממתינה לתשובתה.
"כן..כן בוודאי! בואי מאמי" היא מחווה אליי את ידה ואני כבר מתחילה להתקדם אל דלת היציאה.
איך נדפקתי עם אחות כזאת…מניאקית,לעזאזל!
זה רק רוי. היא לא הייתה ככה כשהיינו קטנות. ממש לא.
הגאון הקטן החדיר לה שאני מהווה בשבילה תחרות. אין יותר בטוחה בזה ממני.
הרי זה לא שיש לה כזאת תחרות ענקית איתי. וגם 'תחרות' זאת מילה גדולה מדי. חוץ מאותו פרצוף ואותו דם אין שום דבר דומה ביננו.
שהיא תמשיך במה שהיא טובה בו ואני אמשיך במה שאני טובה בו.
אבל דבר כזה לא יקרה אם מר אזולאי ימשיך לטפטף לה דברים לגביי.
אני קופצת מהג'יפ החדש של אמא ברגע שהיא עוצרת על יד שער הבית ספר.
שום שלום,שום נשיקה.
אין ביננו קרבה כזאת.
אני טורקת מאחוריי את הדלת ונכנסת אל בית הספר מבלי להסתכל לאחור.
כפי שציפיתי,המקום שומם. לעת עתה. אולי אני אספיק לכרוך את העבודה לפני הצלצול?
אני לוקחת סיכון ומתחילה להתקדם במהירות אל כיוון הספרייה.
לוקחת את קיצור הדרך,הרי הספרייה היא בצד השני של בית הספר.
המנהלת יצאה מנקודת הנחה שגם ככה אף אחד לא הולך שם. חוץ מתקופת הקיץ,כשאין מקום בבניינים הממוזגים,הספרייה היא ברירת מחדל.
אני הולכת דרך היער שמבחינתי,היה כשדה מוקשים במשך כל שנותיי בתיכון.
מלא זוגות שמתחרמנים להם במקום מתמטיקה,אין לדעת איפה תמצאי אחד,ואין לדעת אם תצליחי להתחמק.
אני כבר רואה את מבנה הספרייה,אני במרחק של כמה מטרים ממנו,אבל אז…הקול הזה.
צמרמורת בגווי.
לא מהסוג הטוב.
"הספקת אני רואה" רוי.
מסתובבת לפגוש את החיוך שלו אני מתאפקת לא לזרוק עליו אצטרובל.
"אין לי כוח אלייך אזולאי" אני ממלמלת ומסתובבת להתקדם אל הספרייה. אבל אז,אחד מהחברים המגודלים שלו חוסמים לי את הדרך.
"הרגש הדדי. אבל אני עדיין צריך לדבר איתך על משהו" הוא אומר ואני חושבת על להתאפק לא לצחוק.
ואז חושבת שוב,איזה רעיון נפלא זה יהיה.
מתחילה לצחוק מדבריו אני מסתובבת בחזרה אליו.
"מה עכשיו רוי?" אני שואלת אותו ומבט מוכר מופיע מאחוריו. נשען על אחד העצים.
המפלצת..
זאת אומרת,אסי אסולין.
הילד שמאמין שאני הבן אדם הכי מזוויע שקיים. ואת זה אני יודעת רק מהמבט שלו,כן?
"כלום. פשוט מופתע שעם כל הגודל שלך את עדיין מסוגלת לרוץ." הוא ואמר ואני מרשה לעצמי להוציא פיהוק.
"סיימת?" אני שואל בעייפות. מה שמעצבן אותו יותר.
"לא יודע למה,אבל את באה לי מה זה לא טוב. כל ה…התופעה הזאת שאת קוראת לה גוף. איך את יכולה ללכת מחוייכת כשאת נראית ככה?"
"זה פשוט מאוד,"אני אומרת לו וצוחקת,"גוף כזה מבטיח לי שגברים עם ציוד לא מתאים נשארים איפה שהם אמורים להשאר. רחוק. כמוך." אני אומרת לו ומרוצה מהתגובה של חבריו.
"כבר הספקת לבדוק ציוד מתאים,גברת אטיאס? זה נשמע הגיוני,הרי חייבת להיות אחות שהיא השרמוטה בין תאומות."
אני צוחקת מדבריו.
"אתה קורא לחברה שלך שרמוטה?" אני שואלת אותו ואם משהו לא היה עוצר אותו,הוא היה חונק אותי.
אני חותמת על זה עם נשיקה.
אני מנסה להחניק את הצחוק שלי,אבל נכשלת.
"עזוב אותה,אחי. בוא בוא נלך." אסי מחזיק בכתפו כשרוי מיישר אלי מבט זועם.
ייאי,עכשיו יש לי שתי מעריצים.
שלא ייפתחו מועדון בסוף
אני יוצאת מהספרייה עם העבודה כרוכה ביד שלי. הצלצול הולך להשמע עוד חמש דקות ואני מתחילה להתקדם לכיוון הבניין.
אני עייפה ורק רוצה הביתה. מיואשת מעצם העבודה שהיום רק התחיל,באמת שאין לי כוח לכלום היום.
קמתי סחוטה רגשית ופיזית. אני רק רוצה להגיע הביתה. ולישון כל היום.
הפלאפון שבכיס האחורי שלי רוטט ואני מוציאה אותו רק כדי לראות את שמה של רונה על הצג.
"אני בדרך לבניין" אני אומרת לה ומהנשיפות שלה אני מבינה שהיא הולכת.
"שלא תעזי אפילו" היא אומרת ואני מזהה את דמותה יוצאת מהבניין כשהיא מספיקה להסתכל אחורה כמה פעמים.
"תגידי את פגשת את רוי?" היא שואלת אותי ואני נעצרת במקומי.
"מה הוא עשה?" אני שואלת והיא מזהה אותי.
מנתקת את השיחה היא מתקדמת אליי בריצה.
"הוא לא נורמלי." היא אומרת וכולה מתנשפת.
"מה הוא עשה רונה?!" אני שואלת ומנסה לא לאבד את קור הרוח שלי.
"הוא אומר לכולם שניסית לנשק אותו. שוב."
ואז,נהיה שחור בעיניים.
“מ..מה?" אני שואלת אותה ואני רק יכולה לדמיין עד כמה רומי רותחת עכשיו.
רותחת,נקמנית יהיה יותר נכון.
"בואי בואי,תביאי את העבודה שלך אני אלך להגיש אותה לשלמה. את הולכת ישר לאוטו שלי. אין שום סיכוי שאת הולכת להכנס לשם ולהביך את עצמך. קדימה תביאי" היא מושיטה את ידה וכשאני קופאת במקומי,היא פשוט חוטפת אותה מידיי.
"בן זונה.." אני לוחשת והיא מושכת בידי,נותנת לי את מפתחות הרכב שלה ואומרת לי ללכת.
אבל זה מאוחר מידי.
רומי יוצאת מהבניין עם שאר הפמלייה שלה ואני לא מסוגלת לזוז.
רונה נשארת לידי,לא זזה מהמקום שלה.
היא מאמינה לו?
היא מאמינה לו..ולא לאחותה?
"מיה,זונה תככנית כמה פעמים אמרתי לך שהוא לא רוצה שמנה כמוך! את לא מבינה מה זה לא?!" היא צורחת ואני מזהה את רוי עומד בכניסה לבניין,ידיו בתוך כיסיו וחיוכו מרושע. לא נורמלי. אלא מרושע.
"רגע רגע," אני מרימה את ידיי בשביל לנסות להבין מה קורה כאן והיא מעיפה אותן הצידה. היא יותר מדי קרובה עכשיו.
"למה את חייבת להרוס כל דבר? את כזאת כישלון! אמא בעצמה אמרה לי שרק אני הייתי אמורה להיוולד,שהיא בכלל לא תכננה אותך! שאת בכלל לא אמורה להיות כאן עכשיו! אני אמחק אותך כאילו לא היית,מיה,אני רצינית. תרחיקי את התחת הרופס שלך מחבר שלי או שאני נשבעת לך אני אדפוק את הפרצוף המכוער שלך כל כך חזק שאפילו לצאת מהבית לא תרצי!"
פאק. אחותי…
אני מסתכלת עליה המומה. רונה בפעם הראשונה בחייה לא מסוגלת לדבר.
אבל אז…קורה משהו יפה.
אני מתחילה…לצחוק?
כן,צחקתי. צחקתי מכל הלב. אחותי,שלא הצחיקה אותי מאז שהיינו בנות 10 והיא החליקה על הישבן בבריכה,הצחיקה אותי עכשיו.
"מה נדפק איתך?" היא שואלת וחברות שלה מאחוריה,המומות,מזועזעות,נגעלות.
"מה נדפק איתי?" אני שואלת אותה ותופסת בראשי,"תסתכלי על עצמך!" אני צועקת לה. מסתכלת על כל הילדים שהתאספו מסביב.
"הבאת את כל הפאקינג בית ספר בשביל לצעוק עליי. לא,עזבי לצעוק עליי…להביך את עצמך! כל הלכלוך שהוצאת מהפה עכשיו רק השפיל אותך! אחותי,תשלימי עם העובדה שאת לא בת יחידה." אני מדברת איתה בטון הכי רגיל שלי. אפילו לא צועקת. ואני לא מפסיקה שם.
"חשבתי שאת סתם רוקדת לפי החליל של חבר שלך. אבל פאק,מתברר שאחותך עם התחת הרופס היא באמת תחרות בשבילך. ותחרות קשה כנראה. את ילדה מפונקת,כלבה,קלת השפעה,טיפשה ופתטית. אם ככה את רוצה לשחק,ככה נשחק.
את מחוקה אצלי מהיום. אם את מאמינה לבן זונה שמנצל אותך,מאשר לאחותך,איתה היית בקשר מדהים עד שהחיידק נכנס לתמונה,כנראה שאת לא ראויה להיות קרובה אליי.
את כלום בשבילי,ומעכשיו אני כלום בשבילך.
אם תפני אליי,אני אבין שהשתגעת,ושאת מתחילה לדבר לאוויר.
את מוזמנת לחזור עם ראש מושפל לבן זוג שלך שהולך לנזוף בך ולומר עליי דברים שאת אף פעם לא העזת לבטל. רק בבקשה ממך,רומי,אל תתני לי לקלקל לך את מערכת היחסים הזאת.
שיתעסק בך,לפחות מזה יצא לו משהו."
אני מסתכלת עליה בגועל ואני לא מצליחה,ואפילו לא רוצה,לפענח את מבטה.
רונה תופסת בזרועי ולוקחת את המפתחות מידי כשאנחנו מתרחקות מהן.
"תלכי אל השער,אני אחכה לך שם." היא אומרת והולכת להביא את המכונית,שתינו יודעות שהיום אנחנו לא חוזרות למקום הזה.
תגובות (0)