dont worry be ori

סיפור זה הוא אמיתי ועצוב, הכל אמיתי וגם השמות אמיתיים.
________________________________________________________________
זה היה עוד יום רגיל בחטיבת הביניים, עוד יום שחשבתי שכלום לא יהרס לי.
בשיעור הראשון היה לנו מדעים והמורה עדנה הקריאה שמות:
"עדי,אלון, אורי, איפה אורי?: שאלה עדנה.
"הוא שבר היום בבוקר את היד והוא לא בא היום" אמר גיא.
אני ממש התבאסתי בגלל שרציתי להגיד לא באותו יום שאני באה לבר מצווה שלו שהתקיימה שלוש ימים לאחר מכן.
עבר שיעור והגענו לשיעור תנך, בסוף השיעור הודיעו לנו שאנחנו לא יוצאים היום להפסקה ואנחנו נשארים בכיתות.
מתי שהייתה אמורה להיות ההפסקה,נכנסו זיווה היועצת של התיכון ודבורה המנהלת,
זיווה שאלה אם אנחנו יודעים מה קרה לילד מהכיתה שלנו, אני ישר נבהלתי כי חשבתי שאוהד, הילד שישב לידי נפצע.
גיא סיפר שבבוקר הוא שבר את היד ושהוא לא יגיע היום, זיווה אמרה שבאמת קרה לאורי משהו אבל הוא לא שבר את היד והוא בדרך לבית חולים.
לאחר דקה שחר השכנה של אורי ובת כיתתי נכנסה פורצת בבכי מר ובצעקות" שמעתי את אבא שלו צועק לעזרה" אמרה שחר עם קול חנוק, זיווה ודבורה ידעו שאי אפשר יותר לשמור את זה מאיתנו וזיווה אמרה את המשפט הכי נוראי שיכול לצאת מפה של בן אדם:
"לצערו, כרגע קיבלנו הודעה שאורי כבר לא בין החיים" המשפט הנוראי הזה עדיין עובר במוחי מידי יום, אבל מה שבא אחר כך תמיד אצלי בזיכרון, היה שקט, דממה, לאט לאט כל ילדי הכיתה התחילו לבכות, ולא רק הכיתה שלנו, גם השכבה וגם כל בית הספר בכה איתנו.
אני לא הפסקתי לבכות וכל פעם שחשבתי על דברים שקשורים עליו פרצתי בבכי מר.
העובדה שהאח שלו שבכיתה א' ניסה להעיר אותו בבוקר ובעצם גילה את המוות של החרידה אותי, חשבתי על הצלקת הנוראים שקיבל באותו יום.
העובדה הנוספת שדחה פעמיים את הבר מצווה שלו בגלל שילדים אחרים רצו לחגוג בתאריך שלו והוא לא רצה שלא כל הילדים יבואו לבר מצווה של הילדים האחרים נוראית באותה מידה אבל כזה הוא, תמיד חושב על הכלל לפניו, והתכונה הזאת עם כמה היא טובה עלתה לו בכך שלא הספיק לחגוג את בר המצווה שלו.
לאבד ילד שהיה איתך בכיתה זה נוראי, וגם אם לא הכרתם אותו הכי טוב את התחברתם אליו ההרגשה היא נוראית.
אני רק זוכרת אותו יום לפנאי זה עושה בשיעור קרב נירות עם נתנאל ואלון, הכל היה אצלו בסדר.
אני מכירה אותו כבר שש שנים והוא תמיד היה ממש נחמד, הוא תמיד חייך.
בחיים אני לא חשבתי שיקרה דבר כזה בבית הספר, ועוד לכיתה שלנו??? תמיד חשבתי על זה ופחדתי אך לא האמנתי שזה יקרה, ההרגשה היא יותר נוראית ממה שאפשר לדמיין.
באותו יום, התחלנו 32 ילדים בכיתה והפכנו ל31.
ומאז, אף ילד לא יושב לו בכיסא ובשולחן שהיה שלו, יש לו דף מיוחד בכיתה על הלוח שרשום עליו שהוא תמיד יהיה חלק מאיתנו, הכינו לו קיר כחול עם תמונה שלו בבית הספר, וכל שנה יערך טקס לזכרו של אורי בר.ג.