עודף משקל

פנים עגולות עינים קטנטנות אך מספיק גדולות
בכדי לראות את הדמעות.
הן נוזלות לאט לאט ומנקות את שאריות האיפור מאתמול.
היא שוב יצאה.
מה לעשות אחרי שנים שנמנעה מלהגיע לפגישות משפחתיות היתה חייבת להיות.
כבר לא יכלה לברוח.
גם אם היא תצטרך לסבול,הו הו כמה שהיא סבלה.
המבט הנגעל שהיא נוגעת במזלג ברשלנות שכזו ועד שהיא מכניסה לפיה את המנה המזעירה שהזמינה.
לפעמים גם היא נגעלת מעצמה.אוכלת ונגעלת.
אוכלת ובוכה.
ועכשיו שהיא יושבת על המיטה לבושה בפיגמה הדובים האהובה עליה שהשמש מאירה את הפנים,ובטנה מתקפלת.
והיא נזכרת ביום של לפני.
ושונאת עצמה.
כמו שלא שנאה מעולם.
והדמעות שמלטפות את הפנים השומניות שורפות כמו שאף פעם לא חשה קודם.
והיא מרגישה שהיא רוצה להיעלם,לברוח.
שלא יישאר ממנה כלום.
והיא מורידה את הפיג'מה ומביטה בגופה.
מביטה ונגעלת.מרגישה גדולה.גדולה מדי לעולם.
אני יותר לא אוכלת,גם לא גפרור,זעקה בשקט בשקט.
לא כך דמיינה את חייה,בחורה בת 30 עודף משקל.
וזה כואב.
כואב ושובר.
הרצון האמיתי הזה שיחתכו לך את הגוף
שתעלם וכמה שיותר.שרק לא ייסתכלו שרק לא יכו אותה במבטיהם.
ואז היא החליטה.החליטה שהיא הופכת את זה לטקס כל יום להביט על הגוף,להביט ולבכות להישרף מכאב רק לא לשכוח.רק לא להניח לזה להמשך.
כל יום בכתה וצרחה,ממש כך.
היא הסתובבה מול המראה וראתה שומן,
היא אכלה וחשבה על השומן
היא ישנה ובכתה.
ודבר לא השתנה.
כל יום והבכי שלו,כל יום ועצב חדש.
הבטן המרקדת לבדה,הרגליים הגדולות שתמיד הביכו אותה,הכל רע.וכל כך מוכר.
והיא רצתה לטבוע.לטבוע ולהיעלם.לא להישאר דבר.
פנים עגולות ועיניים קטנות אך מספיק גדולות בכדי לראות את הדמעות.