מקצה ראשון

מועדון השחייה שלנו היה אחד מהמתקדמים בארץ, ולמרות שהייתי חלק ממנו, ביליתי את זמני שם בקבוצת "דג זהב" הקבוצה המתחילה ביותר שם. רובם ילדים שעדיין היו בבית ספר יסודי, בעוד שאני כבר הייתי באמצע השנה שלי בכיתה יא'.
הצטרפתי למועדון לפני חצי שנה, בגלל הסיבה הפשוטה שהמצב החברתי שלי היה על הפנים. היה לי רק חבר אחד, עומרי, והוא הציע לי להירשם. הוא היה שם בעצמו, בקבוצת "כריש פטיש". היא הייתה קבוצה אחת מתחת לפני המתקדמים ביותר- קבוצת "אורקה".
אפשר היה לראות ששחייה לא היה כישרון טבעי אצלי, או בכלל משהו שהייתי צריך לעשות בזמני הפנוי. הייתי בין הגרועים שם, אם לא הכי גרוע. אפשר לקחת דוגמא מהפעם ההיא שניסיתי לקפוץ ראש, מה שגרם לי לנחות בחבטה רצינית על הבטן. היה גם מין תרגיל כזה, שעשינו אותו כשהיינו צריכים להסתובב חזרה אחרי שמגיעים לצד השני של הבריכה. עושים מין סלטה קדימה במים ואז דוחפים את שפת הבריכה עם הרגליים תוך כדי סיבוב לצד השני. באחת מהפעמים שניסיתי, נתקעתי עם הראש בקיר וכמעט התעלפתי. מלבד ביש המזל וחוסר הכישרון, לא הייתה לי גם תשוקה לשחות. הסיבה היחידה שהמשכתי, היא בגלל שאנשים התחילו לדבר איתי אחרי שהם ראו שאני חסר תקווה בשחייה. זה כנראה הצחיק אותם. שלא לדבר על זה, שלידינו תמיד התאמנו קבוצת הבנות של המועדון- "כוכב ים". הבנות שם היו יפות בצורה לא הגיונית. הן נראו כמו בתולות ים שהייתה רואה בסרט כמו שודדי הקריביים או בסדרה כמו H2O. אתם יודעים, זאתי ששידרו באיזה ערוץ ילדים נידח.
התחרות הארצית הייתה קרובה, ועשו מבחנים בין כל הקבוצות של המועדון כדי לקבוע אילו שחיינים ייצגו אותנו שם. כמובן שאני השתתפתי, אבל רק מתוך סקרנות. הדיחו אותי בסיבוב הראשון, אחרי שסטיתי מהמסלול ונתקעתי במצופים כששחיתי גב.
כל מי שנרשם למועדון קיבל מחברת, שבה רשמנו דברים כמו תוצאות מבחני שחייה או תאריכים חשובים. לפני התחרות, לקחו אותן מכל אחד ואחת. אמרו לנו שהמחברות יוחזרו לאחר התחרות, ומי שקיבל מדבקה של דולפין על הכריכה- עבר. אני כמובן, לא קיבלתי אף מדבקה, אפילו לא של דג טונה שמנמן.
עומרי לא השתתף בתחרות, כי הוא טען שהוא לא רוצה שתהייה עליו כל כך הרבה אחריות. למרות שהוא נמצא מקום אחד מתחת לקבוצה הכי מתקדמת, הוא טיפוס די עצלן, ואיך שאני רואה את זה, הוא גם כנראה הולך לעזוב את נבחרת השחייה בקרוב.

עומרי נכנס לתוך המלתחות ומצא אותי יושב על אחד מהספסלים שם. הוא ראה שאני קצת מדוכדך.
"אז לא התקבלת?" הוא שאל אותי, למרות שכבר ידע את התשובה בעצמו.
"לא." עניתי לו. "אני גם לא ממש מופתע מזה. ידעתי שמשהו כזה יקרה."
"אז פשוט תגנוב מחברת ממישהו שכן התקבל!" הוא לפתע שינה את צורת הדיבור שלו בשנייה. "אם תעשה את זה, אתה תיכנס לקבוצת המייצגים!"
"תגיד לי אתה מסטול?" שאלתי אותו כאילו היה האיש הכי מפגר בעולם. "בוא נתחיל מזה שאני השחיין הכי גרוע בכל הפלנטה! ובלי שום קשר, מאיפה אני אשיג מחברת עם מדבקה? יש אולי עשרים אנשים שעברו מתוך כל המאה שנרשמו. רובם גם הלכו הביתה כבר."
"תחפש פה במלתחות!" הוא אמר לי. "בטח יש פה איזה מישהו אחד שעדיין לא עזב את המקום. יותר מזה, אני גם אלך לחפש אחת בשבילך." מבלי לחכות לתגובה ממני, הוא ישר הסתובב ופנה לצאת החוצה. "לאן אתה הולך?" שאלתי אותו בזמן שקמתי מהספסל בחשש.
"אתה תראה!"
הסתכלתי סביבי, והבחנתי במחברת שהייתה במרחק כמה צעדים ממני. הרמתי אותה והעפתי בה מבט. מסתבר שהיה עליה מדבקה. מתחת לאיור של הדולפין, הייתה רשומה בטוש שחור הספרה שלוש. אמנם, לא היה לי זמן להגניב אותה לתוך התיק שלי, כי הבעלים שלה הגיעו מיד.
"מה אתה עושה עם המחברת שלי?" שמעתי לפתע מישהו אומר. יישרתי את מבטי וראיתי את אביב- אחד השחיינים בקבוצת אורקה. אביב לא היה טיפוס גדול במיוחד, והוא אפילו היה נמוך ממני בערך בשני סנטימטרים. אמנם, היו לו הרבה שרירים בולטים ועיניים ירוקות רצחניות. הוא היה הטיפוס האחרון שרציתי להסתבך איתו.
"אה סתם!" אמרתי בפרצוף מפוחד ומופתע בו-זמנית. "התבלבלתי בין המחברות. הנה קח." מסרתי את המחברת לאביב כשהיד שלי רעדה. הוא לקח אותה ואמר: "בסדר. הכל טוב כל עוד לא תכננת לגנוב לי אותה." הוא שם את המחברת בתיק שלו ויצא מהמלתחות. אני עדיין לא מבין: למה התחלתי לחשוב שאני באמת יכול לגנוב אחת מהמחברות כדי להיכנס לקבוצת המייצגים? גם אם כן הייתי נכנס, בטח היו בועטים אותי החוצה אחרי שהיו רואים שאני שוחה כמו דג שתקעו לו עלי חסה בזימים. לקחתי את התיק שלי ויצאתי גם אני. אחרי שעשיתי זאת, עומרי רץ אליי כשהוא מחזיק מחברת ביד. הסתכלתי עליה והבחנתי שיש עליה את מדבקת הדולפין הנחשקת. "קח." הוא אמר והושיט לי אותה.
"מה?" שאלתי אותו בסירוב לקחת את המחברת. "מי אמר בכלל שאני הסכמתי לזה?"
"תגיד…" הוא התחיל לומר בתקיפות. "אתה רוצה להמשיך להישאר אפס מבולבל שאף אחד לא רוצה לשחות איתו באותה בריכה? תגדל קצת ביצים." אני חייב להודות שהמשפט הזה באמת חדר בי עמוק, ועד היום אני נזכר בו כל פעם שאני משתפן לעשות משהו מסוכן. השתכנעתי לבסוף ולקחתי ממנו את המחברת. "מאיפה השגת אותה בכלל?" שאלתי אותו בחשדנות.
"עדיף שלא תדע." ענה לי בחיוך. "בכל מקרה, אני צריך לזוז. לך לדוכן הקבלה. שמעתי שאתה צריך להראות להם את המחברת שלך ואז הם רושמים אותך לקבוצת המייצגים. יאללה ביי!"
עומרי הסתובב והלך לכיוון היציאה. רציתי לעצור אותו, אבל באותו רגע, מחשבות רבות מילאו את הראש שלי, ולא יכולתי להגיב. אחרי שהוא עזב את טווח הראייה שלי, הסתכלתי על המחברת. המדבקה שהייתה עליה הייתה אותה אחת כמו זאתי מהמחברת של אביב, רק שמתחת לדולפין הייתה רשומה הספרה אחת במקום שלוש. לא ממש הבנתי מה זה אומר, אבל גם לא היה אכפת לי. כל מה שעניין אותי באותו רגע זה רק להירשם לקבוצת המייצגים. לקחתי את הדברים שלי ועליתי לדוכן הקבלה. מועדון השחייה היה בקאנטרי קלאב של העיר שהתגוררתי בה. כדי להצטרף למועדון, היית צריך להיות מנוי בקאנטרי קלאב. ליד דוכן הקבלה היה שולחן, שעליו היה שלט קטן שבו כתוב "פינת המתקבלים". ניגשתי אל האישה שישבה מאחוריו, אחת כזאתי עם מלא קמטים. מסרתי לה את המחברת ואחרי שהיא הסתכלה עליה, היא הרימה אליי גם את מבטה, וגם את הגבה השמאלית שלה. היא הסתכלה עליי בתהייה, אבל אחרי כמה שניות היא גלגלה את עיניה אל הדף שהיה שם. היא לקחה ממני שם ומספר טלפון, ואז אמרה לי שעוד היום אקבל הודעה בנוגע לשיבוץ שלי בקבוצה.
לקחתי ממנה את המחברת ועזבתי את המקום. הבית שלי היה ממש קרוב לקאנטרי קלאב- בערך שלוש דקות הליכה. סידרתי את התיק על הכתף והתחלתי ללכת…

נכנסתי לחצר ביתי, ולאחר מכן ניגשתי אל דלת הכניסה ופתחתי אותה לרווחה.
"שלום בית!" צעקתי, בלי לקבל שום תגובה- לא היה שם אף אחד…

השעה הייתה בערך שש בערב. ישבתי על ספת ביתי וראיתי איזה שעשועון מפגר בערוץ שתיים. לפתע, אחרי שאכלתי עוד צ'יפס מהשקית, הטלפון שלי השמיע קול, כזה של קבלת הודעה חדשה. פתחתי אותו וראיתי שצירפו אותי לקבוצה חדשה בווצאפ בשם "מקצה ראשון". הבנתי שזאת קבוצת השחייה הייצוגית, טוב, חלק ממנה. זפזפתי אחרי זה בין האנשים שהיו בקבוצה וראיתי שיחד איתי, אנחנו בסך הכל חמש בפנים. הודעה נשלחה לקבוצה כמה דקות אחרי, ממישהי שהכינוי שלה בווצאפ הוא "בת הים הקטנה".
"שלום בנות!" היא התחילה לכתוב. "מחר כולנו נפגשות לאימון ראשון לקראת התחרות. ניפגש בבריכה הפנימית בקאנטרי קלאב בשעה ארבע אחרי הלימודים. יש להביא ציוד שחייה מלא. האימון יהיה עד שש בערב, ולוח האימונים יינתן בסופו. מצפה לראות את כולכם! דרך ארוכה לפנינו!
אוהבת ומחכה למחר!
שרון."
בסוף ההודעה, היא גם הוסיפה אימוג'י של לב, חמוד כזה. עדיין הייתי מוטרד מזה שלפי ההודעה, היא חשבה שאני בת. למרות שאני לא מופתע, כי עדן זה שם שמתלבש גם על בנות וגם על בנים. יותר על בנות אם אתם שואלים אותי. התמונת פרופיל שלי שמה גם הייתה של אישה זקנה מקיאה, שמתחת כתוב באנגלית "I HAVE NO FRIENDS!". אז גם לפי התמונה היא לא יכלה לדעת שאני בן.
כל הבנות, אחת אחרי השנייה, שמו כתגובה אימוג'י של יד מרימה אגודל, כזה ששמים אחרי שמאשרים משהו. אני עשיתי את אותו הדבר, וקיוויתי שמחר באימון יהיה טוב. מה שכן, עדיין היה לי מוזר שאני נמצא בקבוצה שיש בה רק בנות…

"אל תשכחו שיש לכם בשבוע הבא מבחן על כל החומר!" אמרה לנו המורה בזמן שיצאנו מהר מהכיתה.
"אז אתה בא לאימון שחייה?" שאל אותי עומרי בעיניים ממזריות.
"כן…" התחלתי להגיד בפקפוק עצמי. "אבל אני מפחד רצח."
"נההה אין לך ממה!" הוא אמר לי וטפח על כתפי. "מקסימום יעיפו אותך מהקבוצה. אז מה?"
"עדיין, זה מלחיץ ממש. גם כל הקבוצה שאני נמצא בה הן בנות."
"מה אתה לחוץ יא טמפון? בכלל הרווחת אם זה ככה. אולי תמצא שם איזה אחת חמודה." עומרי הסתכל בשעון שלו- עשר דקות לארבע. "יאללה בוא." הוא אמר לי ופנה בזריזות לכיוון שער בית הספר. "אנחנו נאחר."

הראינו לשומר בכניסה את המנויים שלנו והוא נתן לנו להיכנס. על שלי עדיין הייתה את התמונה מכיתה גימל, מהפעם הראשונה שנרשמתי. ירדנו במדרגות לכיוון הבריכה הפנימית, וכבר מרחוק יכולנו לראות ארבעה בנות בבגד ים, מחכות מול המסלולים. זרם של חשש החליק במורד עמוד השדרה שלי.
"יאללה בהצלחה גיבור!" אמר לי עומרי ונתן לי מכה בתחת, כאילו הייתי חברה שלו. זזתי קדימה בסלידה: רציתי להרביץ לו אחרי שהוא עשה את זה, אבל הוא כבר רץ לכיוון הבריכה החיצונית, כדי להגיע לאימון שלו.
פסעתי בצעדים קטנים לכיוון הבנות. הנחתי את התיק שלי על אחד הכיסאות מאחורה והחלפתי לבגד ים. נעמדי משמאלן, ליד אחת עם עיניים כחולות. היא הסתכלה עליי במבט מוזר, יחד עם כל הבנות האחרות. אדם מבוגר הגיע לפתע מצידנו. הוא ענד משרוקית לצווארו.
"שלום לכולן!" הוא אמר ונעמד מולנו. "ברוכות הבאות לאימון השחייה הראשון שלנו. לי קוראים קובי, ואני אהיה המדריך שלכן לאורך כל תקופת ההכנה לתחרות. בואו ונעשה סבב שמות קצר. נתחיל ממך…" הוא אמר והצביע על נערה שהייתה בצד ימין קיצון. "ומשם נמשיך לפי הסדר."
"רעות." אמרה הימנית.
"אגם." אמרה השנייה מימין.
"מרינה." אמרה השנייה משמאל.
"שרון." אמרה השמאלית שעמדה לידי.
"ע…עדן." אמרתי בקול גברי, שגרם למדריך להביט בי בחשדנות.
"מה?" הוא שאל אותי אחרי כמה שניות שקטות ומביכות. "מה מישהו כמוך עושה כאן?"
"אתה מתכוון לזה שלא התקבלתי בסוף?" שאלתי בתמימות מזויפת, כאילו התקבלתי ואולי משהו קרה בדרך שאני לא יודע עליו.
"לא." הוא אמר פתאום. "אני מתכוון לזה שמה בן כמוך, עושה בקבוצה של בנות בלבד?"