צד אחד לאהבה

וואלה אני ילדה טובה. כן כן, אני ילדה של אמא ואבא. תמיד הייתי. בחיים לא עשיתי משהו נגדם או הלכתי נגד המילה שלהם. הלימודים הם הדבר הכי חשוב בחיי כרגע כי זה הזמן שלי.. הוא לא יחזור לעולם נכון? אני רוצה לנצל את הזמן הזה עד הסוף, לסיים בהצלחה בגרויות, להתגייס לצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה מרוויחה ומכובדת ועם הזמן יבוא הבעל והמשפחה. אבל כן, אני לא יכולה שלא לקנאות בחברות שלי שיודעות לחיות את חיי החברה כמו שלי אין.. גם אני רוצה להכיר משהו, גם אני רוצה הרבה ידידים, גם אני רוצה לצאת.. פשוט מצאתי את עצמי מסכמת את היום שלי בלימודים לימודים לימודים וקצת משפחה בשישי. עד שיום אחד חברה שלי הכירה לי משהו. משהו שאם לא הייתי נואשת והייתי שפויה בדעתי לא הייתי יוצאת איתו. בחור בן 19!! ולי עוד אין 16… אבל בחור בן 19!! מסתבר שנכנסתי לטעות ענקית. אני אשקר אם אגיד שלא חשבתי פעמיים לפני שהחלטתי לצאת איתו, הראש שלי קרס מהתלבטויות אבל כבר רציתי להיות כמו כולן ולהוכיח שאני לא רק "חננה בננה". הכי מהכל רציתי שהביטחון יעלה לי, שמשהו יאהב אותי ויגיד לי את הדברים הטובים שבי עד שאפנים.. בקיצור, מכבש עבר עליי והחלטתי לנסות את הקשר הזה. החבר הראשון שלי. הנשיקה הראשונה שלי. לא הרגשתי משהו מיוחד.. הרגשתי שממש כיף לי לדבר איתו, לצחוק איתו ולשמוע אותו אבל האמנתי שאם הזמן אתחיל לאהוב אותו. וטעיתי.. כבר עברו חודשיים.. אני לא מרגישה אהבה למרות שכיף לי לדבר איתו. התכנון שלי במשך חודש זה להיפרד ממנו ועדיין לא מצאתי את הזמן המתאים רק כי אני יודעת שהוא רגיש וזה יישבור אותו, המחשבה שבכל יום הוא אומר לי "אני אוהב אותך מאוד" אבל אני לא אותו משגעת אותי ואני מחליטה שמחר זה היום הגורלי, מחר אני אפרד ממנו. זה לא בגללו, הוא מושלם. אבל לא בשבילי… קשה לי מידיי עדיין, אני קטנה לעומתו. אני אחת שלוקחת הכל ללב, ולא מספיק שיש לי את הבעיות שלי להכיל עכשיו אני צריכה להכיל עוד אדם עם הבעיות הקשות של גיל 19. זה גדול עליי, אני עדיין לא מאמינה על עצמי. זה חייב להיגמר. קשה לי, אני לא מסוגלת להגיד לו 'אני אוהבת אותך' כי זה מביך אותי (דבר המראה על גילי הצעיר) וכי זה לא נכון (עד כמה שזה עצוב…) עכשיו אני מתפללת שיהיה לי את האומץ לעשות את זה מחר, שאלוהים ייתן לי את הכוח לעמוד ברגישות שלו ושלי ושאוכל לסיים את זה הכי יפה שאפשר.