צדק, איפה אתה?

כשהייתי בצבא, היה איזה יום אחד שהכריחו אותנו לנקות את כל הבסיס.
לשצף, לקרצף כל פינה, לקח לנו כל היום, אבל בסוף הצלחנו, הכל היה מבריק.
אני הייתי מאוד מרוצה מעצמי, כי הייתי בטוח שעשינו עבודה טובה.
אבל שנייה לפני שהלכנו לישון, נכנס המפקד, וצרח עלינו "מה אתם חבורה של תינוקות שמנים!?, הכל פה מטונף! אולי תפסיקו לעשות אחד לשני ביד ואז תספיקו לנקות משהו! אתם עכשיו מתחילים מהתחלה את הכל! גם אם זה אומר שלא תשנו כל הלילה!"
כולם גנחו מעייפות, לחשתי לעצמי בשקט "זין שלי לנקות את כל זה שוב, איפה הצדק אה?"
למזלי החרא, המפקד שמע אותי, "מה אתה אמרת?! אתה באמת חושב שיש צדק בעולם?!"
הוא הכריח אותי ללכת עכשיו, באמצע הלילה, קילומטר מחוץ לבסיס איפה שהיה מגדל נטוש, ולהאיר עם פנס כל פעם לכיוון אחר ולצעוק "צדק, איפה אתה?!". ואמר לי לחזור אחרי 3 שעות שאני עושה את זה בלי הפסקה, אחרי שאני אבין שאין צדק בעולם.
חשבתי שהתמזל מזלי, אני לא צריך לנקות. לקחתי פנס והלכתי למגדל, דקה אחת כבר עברה, ואני עדיין צועק "צדק, איפה אתה?!" חשבתי שאני יכול לעשות את זה בלי בעיה.
עברו 10 דקות, קצת כואב הגרון והרגליים, יותר טוב מלנקות את כל הבסיס, "צדק, איפה אתה?!"
חצי שעה, הגרון שלי יבש כמו מאדים, היובש של המדבר לא עוזר, הצדק עדיין לא הגיע "צדק, איפה אתה?!"
עברה שעה, אולי המפקד צדק, אולי באמת אין צדק, למה אני מרגיש פה כמו חצי בן אדם חצי גופה, וצועק "צדק, איפה אתה?!"
שעתיים, הייתי חותך את היד שלי בשביל לחזור לבסיס ולנקות במקום לשבת פה ולחכות לצדק שלא קיים, "צדק, איפה אתה?!"
שעתיים ו59 דקות, זהו, אין צדק, פישלתי, אני לא בטוח שאני מאמין יותר בטוב לבם של אנשים, שכחתי איך מרגיש הגוף שלי בדרך כלל, ואין אני לוקח את זה כמובן מעליו, "צדק, איפה אתה?!"
טוב, עוד דקה חוזרים, ומודים לכולם שבאמת אין צדק ואני טעיתי. אוי, רגע מה זה שם בשמיים? זה כוכב ממש גדול! זה גדל! זה מתקרב!
באמא שלי זה טיל והוא הולך לפגוע בבסיס.
בדיוק כשעברו שלוש דקות הטיל פגע בול בבסיס והרג את כל מי ששם, כולל את המפקד, אני לא ממש יודע איך אני מרגיש בקשר לזה, אבל לפחות למדתי משהו היום.
אולי בעצם כן קיים צדק בעולם.