מיתר קרוע- פרק 7

נטע:
בפגישה השנייה שלי ושל פלג, הלכנו לשבת בחומוס. לא שאלתי אותו ממש למה, הוא פשוט היה רעב, ורצה מקום שהוא לא בית, ולא גיטרה, ולא מלא השראה וכל החרטה שהוא לא אוהב שמחרטטים לו. פלג הוא בנאדם של דוגרי, הבנתי את זה כבר מזמן. הוא אמר שהוא צריך מקום עממי, לנתק את המוח שלו מכל השטויות של היומיום, מכל מה שכולם מצפים וחושבים שצריך לעשות כשאתה בכיתה י"ב, ופשוט ללכת ולהשביע את הבטן. בינינו, מה יותר טוב מחומוס ישראלי?
"זה המקום הכי ישראלי שאני מכיר." צחק פלג כשהתיישבנו, אחד מול השנייה. הוא עיין בתפריט שהיה מנוילן, תפריט קטן בצבע שמנת, שאין בו יותר מידי מבחר. הגיוני שרוב ההצעות הם חומוס כזה או אחר, עם צ'יפס, עם סלט, עם לימונדה. אני הבנתי כבר מזמן שלא אוכלים חומוס ושותים קולה, אלא חייבים להזמין קנקן לימונדה. שאלתי אותו כמה פעמים הוא ישב במקום הזה, והוא צחק ואמר שהרבה יותר מידי. המלצרית ניגשה אלינו אחרי כמה דקות, והתעניינה לדעת אם החלטנו. לא הייתה לי איזה בחירה מטורפת שם, פשוט רציתי משהו שישביע אותי, ויהיה טעים. קנינו גם צ'יפס קטן לצד, וסלט קטן, כי מול כל השמן הזה, חייב משהו קצת בריא. צחקנו והתיישבנו, בוהים בהתחלה אחד בשני, לכמה שניות ספורות, ואז התחלתי לצחוק בקטנה.
"מה את צוחקת יא קרועה?" הוא צחק.
"סתם מוזר לי," אמרתי מיד, "זה לא שאנחנו איזה ידידים כל כך טובים שיושבים בצהריים של יום ואוכלים חומוס ביחד. זה נראה לי הזוי."
"תכלס אותך אף פעם לא סבלתי," הוא צחק והסתכל עליי מחויך, ואני צחקתי והסתכלתי עליו, "תמיד העדפתי את כל הארבע האחרות."
"הארבע האחרות גם שנאו אותך," צחקתי, "תכלס אין מה לאהוב. אני לפעמים כל כך לא מבינה את אורי."
"אויש נו," הוא צחק, "הכל פה מקנאה אני מרגיש את זה. לא היה לך מישהו בזמנים האחרונים לא?" הוא שאל מתעניין. הסתכלתי עליו במבט מוזר, הוא חי בפלנטה אחרת?
"אתה רציני?" צחקתי, "הייתי תפוסה עד לא מזמן. עד לפני החודש וחצי האחרונים ככה, כשנפרדנו. אני פשוט לא הבאתי אותו לכל מפגש חברתי שעשינו. היינו בעיקר אני והוא, זה היה בעיקר הקשר. הוא הכיר את המשפחה שלי, אני את שלו, אבל פחות מפגשים חברתיים. היה איזה אחד שהוא כן בא, אבל לא היית שם. פוקס כנראה."
המלצרית הגיעה עם המנות שלנו ושמה אותן מולנו. צחקנו ואמרנו בתיאבון, ובין ביס לביס הוא נאנח ואמר שאני מפגרת שלא הבאתי אותו ליותר מפגשים, שהוא היה מת להכיר אותו, להבין מה הטעם שלי. צחקתי ואמרתי שזה לא טעם מיוחד כל כך, שהוא לא שונה משל רוב הבנות. הוא שאל איך הכרנו, ואני אמרתי שהכרתי אותו דרך חברים משותפים מחבורה אחרת, ואז נאנחתי ואמרתי שזו חבורה שלאחרונה כמעט ולא יוצא לי לראות. הוא חייך חיוך קל, ואמר שבמזל רוב החברים הטובים שלו, שלא קשורים למעגל החברתי העיקרי שלו, גרים קרוב אליו. הוא יכול ללכת אליהם ברגל, או לקחת את האוטו לחמש דקות, ולראות אותם. שאצל בנים זה אחרת- הם יכולים חודשיים לא לדבר בטלפון עם חבר, ולא לדעת מה קורה, וברגע שיהיו קרובים, ירימו טלפון וישאלו אם הוא בבית, ושעה לפחות הם יכולים לשבת שם ולהרגיש כאילו לא עבר זמן. צחקתי ואמרתי שזה הקשרים הכי בריאים, כאלה שאתה יודע שגם אם יהיה קשה לתחזק אותם, הם עדיין יתקיימו.
"חשבתי שזה אתה," שמענו קול מאחוריי פלג. הרמנו לרגע את הראש וראינו חייל במדים, לבוש מדי ב. לא הבנתי מה פתאום חיילים מסתובבים ככה סתם להנאתם על מדי ב' ברחוב, הרי עם ישראל היפה שלנו חייב לראות את חייליו לבושים מדוגמים ברחוב. פלג הרים את ראשו למעלה, וחיוך גדול התרחב על פניו. הוא קם ונתן חיבוק חזק לחייל שעמד שם. היה נראה שהם לא נפגשו שנים.
"מה אתה עושה פה אחי?" אמר פלג בחיוך, חיוך מאוזן לאוזן, מרוגש עד כדי דמעות.
"אוכלים חומוס, נרגעים, אנחנו באיזה סיור מטעם היחידה, אל תשאל, שטויות. נתנו לנו את הצהריים לאוכל, או את האחר צהריים. איזה קטע לראות אותך פה," הוא אמר בחיוך ואז פנה והסתכל על השולחן, מחייך אליי, "אהלן סליחה, אני ניר. נעים להכיר. אני הייתי המפקד של אח שלו." הסתכלתי עליו מופתעת וחייכתי חיוך קצר, והושטתי את היד שלי קדימה לקראתו, כמו שהוא הושיט קדימה.
"חברה שלך?" שאל ניר את פלג בחיוך. הוא צחק ואני צחקתי. ישיר, הכי טוב זה להיות ישיר.
"לא לא," הוא צחק, "זו ידידה שלי, נטע, תכיר. נראה לי שאולי אתה זוכר אותה מהשבעה וכל הדברים האלה."
"פרצוף מוכר," הוא חייך אליי, וסובב את מבטו בחזרה אל פלג, "מה איתך בימים האלה? איך אתה?" פלג הציע לו לשבת לכמה רגעים, להצטרף אלינו, וניר הסתכל עליי כמבקש לקבל אישור. חייכתי ואמרתי שהוא מוזמן לשבת, והוא התיישב, חוסם קצת את המעבר, והתחיל לדבר על החודשים האחרונים. הוא חושב לצאת לקצונה, אבל לא יודע כמה בבית ירצו אותו בתור קצין, אחרי הפחד מהמלחמה האחרונה. שאלתי אותו מה המסלול שאיתו הוא הלך להיות מפקד עכשיו, כי חשבתי שהמפקדים הם רק קצינים. הוא צחק ואמר שאני עוד אלמד את הצבא כשאהיה בדרך ללהתגייס, אבל שזה לא ככה, שהוא יצא קורס מכי"ם וחזר לפקד על החבר'ה של אח של פלג. הנהנתי אליו והוא אמר שפשוט מנסים לחיות ולהמשיך הלאה, לשכוח קצת מהקושי שהיה במלחמה, מהשטח, מהתנאים, מהחוסר בבית. הוא נאנח ואמר שלוחמים רק רוצים את השטח לפעמים, רוצים את האקשן של המלחמה, כי אם לא זה פשוט שמירות הלוך וחזור. אחר כך הוא הוסיף ואמר שמצד שני, אף אחד לא מייחל לעצמו להיכנס לתקופה של מלחמה דווקא בזמן השירות הצבאי שלו. שאלנו מה הוא עושה עכשיו, והוא אמר שעושים בערך את הכל דומה, ממשיכים לסגור הרבה, ומידי פעם לזכור שהם בעצם לוחמים.
"ביום יום לא מרגישים בזה?" שאלתי אותו. הוא צחק.
"תשאלי את פלג איך אח שלו הרגיש כל יום בבסיס." הוא נאנח ודפק לפלג מכה על הכתף.
"שבוז," פלג אמר מיד בצחוק, "אבל הוא מעולם לא הודה בזה."
"מה היה חסר לו?" שאלתי, "הוא רחוק מהבית, בתנאי שטח, מחזיק בנשק כל היום. מה עוד הוא רצה?"
"משמעות," אמר מיד ניר, "הרבה מהם אוהבים את השם של החטיבה שהם משתייכים אליה, מרגישים גאווה מטורפת ברגע שמזכירים אותם. אבל הוא רצה להרגיש שתוך כדי התפקיד שלו, הוא מספיק חשוב, לא עוד חייל רגלי מן המניין, לא עוד אחד מתוך מאות, מתוך אלפים. הוא חיפש להיות מיוחד, ולא מיוחד במצב של להפר פקודות של המפקדים שלו. תאמיני לי, אנחנו שוברים אותם, והם יכולים על ימין ועל שמאל לקלל לנו את החיים, את האמא, את הסבתא, את מי שגרם להם להגיע לשם. הוא לא קילל, לא היה נראה שהוא אפילו קרוב ללקלל."
"הוא נהנה מהתקופות שאף אחד לא נהנה מהן," צחק פלג והתערב בשיחה, "מהזמנים שבשירות הצבאי לא מוגדרים כ'סדיר'. הוא אהב את האימונים, אהב את זה שהיו קשוחים איתו, אהב את זה שיורדים עליו ואז הוא מוכיח להם בהפוכה שהוא הרבה פחות מטומטם או עייף משהם חושבים. ותאמיני לי," הוא צחק והסתכל על ניר, "אהבו לדפוק אותו."
"היינו חייבים למצוא את הגבול שלו," סיפר ניר, "הוא היה בנאדם כזה שלא הצלחנו להבין מה הגבול שלו, לא ידענו מתי הוא ישבר. עוד עשרה קילומטר, עוד בוץ, עוד שבוע ועוד שבוע, והוא לא נשבר. בשמירות הוא לא היה מת, הוא היה מחויך ואופטימי, הוא חיזק את כל הקבוצה, את כל האנשים השבוזים, שקשה להם, את כל האנשים שמרגישים שהם מתחרטים על הרגע שהסכימו ללכת לקרבי. אני חושב שעוד לא מצאתי את הנקודה ששוברת אותו. טוב… חוץ מדבר אחד בעצם."
"והוא?" שאלתי מתעניינת, לוקחת עוד שני צ'יפסים ושמה אותם בפי.
"כשהתחילו לדבר על פלג הוא היה נעצר, זה היה הגבול שלו."
"על פלג?" שאלתי לא מבינה.
"אם היו רוצים לעצבן אותו," אמר פלג, "הם ידעו שלהזכיר אותי רק יעצבן אותו יותר. אם הם רצו לשבור אותו או לגרום לו לכעוס, הם היו אומרים שאני לא גבר מספיק, וזה היה מרתיח אותו. הם למדו את זה בדרך הקשה, כשאמרו את זה בצחוק, שהפך לצעקות הכי רציניות שאי פעם אני חושב שאחי צעק. הוא סתם להם את הפה בנאום שהוא אמר אחר כך, ואני מצטט 'עם אח שלי אתם לא מתעסקים'."
"הוא תמיד גונן עליו, ולא סבל לשמוע שמישהו יורד על אחיו הקטן. היו פעמים שהשתמשנו בזה, אמרנו לו 'מה פלג היה חושב אם הוא היה רואה אותך עכשיו', ואז הוא היה נכנס לאטרף. כשפלג בא בפעם הראשונה לבסיס שלנו, כשנתנו למשפחות לבקר את הבנים שלהם, לא היה ספק באהבה ובכימיה שיש בין שני הדפוקים האלה." הסתכלתי על שניהם וחייכתי, זה בדיוק כמו הסיפורים שהייתי שומעת מאורי. שמעתי כל כך הרבה על הקשר בין פלג לאחיו, ואף פעם לא האמנתי שזה היה עד כדי כך.
זה מדהים איך פלג כבר יכול לדבר על זה ולא להישבר. עם חיבור כזה, המוות שלו היה אמור להפיל אותו לקרשים. כשבנאדם שאתה כל כך קרוב אליו פתאום הולך, פתאום אתה לא יכול לדבר איתו עוד, לא יכול לראות אותו עוד, זה הורס לך את המציאות, זה משבש לך את החיים הנורמטיבים. אצל אופק זה כל כך לא נראה ככה.
"איך אתה אחרי המלחמה?" שאלתי את ניר. הוא חייך ולקח כמה צ'יפסים, אוכל אותם אחד אחרי השני. פלג בינתיים היה בסיומה של קערת החומוס שהזמין.
"מופתע ששרדתי," הוא אמר מיד, לא חושב יותר מידי מה לומר, "זו הייתה מלחמה קשה. היו כל מיני טעויות, טעויות שאפילו אין את מי להאשים. המוות של עידו לדוגמא והצוות הזה, היה טעות, טעות מטומטמת, לסמוך יותר מידי על האויב. אני פשוט שמח שיצאתי משם בחיים, שחזרתי לחיבוק של אמא, שלא היו צריכים לקרוא את מה שכתבתי למשפחה לפני כל פעם שיצאתי לקרב חדש."
"איך זה כשאתה שם בפנים?" המשכתי לשאול, מתעניינת, מרגישה שאני מחזירה אותו לתקופות הכי קשות והכי מפחידות, אבל לא מסוגלת להפסיק עם השאלות. אין לי מישהו אחר שיענה לי על השאלות האלה, שתוקפות כבר מאז שהפסיקה המלחמה, שתוקפות מאז שעידו נפל.
"אתה חושב שאתה בעולם אחר, חי זמנים שונים, היום והלילה מתערבבים. אתה ער כל הזמן, אתה מפחד כל הזמן, אתה לא יכול לישון ברצף שעות כי אתה חושש מהקפצה, חושש שעוד רגע יעירו ויגידו לך שהחייל שישן לידך כבר לא יחזור. אתה מקשיב להוראות, אתה דרוך, מרוכז, ומנסה שלא לחשוב על הבית. אתה יודע שהאויב מסתכל כל הזמן, ומנסה רק לפגוע כי הוא רוצה אותך מת, ואתה אומר שדווקא בגלל זה, אתה הולך להגן על המדינה שלך, שאתה הולך למצוא את הסיבה שבגללה התגייסת לקרבי."
"מצאת?" שאלתי אחרי כמה דקות. הוא חייך אליי חיוך קטן, ופלג הסתכל עליי, מחויך, מנגב עם פיסת פיתה אחרונה את החומוס מהקערה, החומוס שעוד נשאר. שיהיה בריא הילד הרעב הזה.
"כן, מצאתי. כולם מצאו אני חושב, גם אלה שלא יצאו משם בחיים."