מאוחר מדי. פרק 10

כבר שבוע שלם שאן וליאם רואים אחד את השנייה ולא מדברים. אפילו לא אומרים שלום.
אן ידעה שזו מריבה מטופשת אבל היא עדיין הייתה פגועה ממנו.

באותו יום כשאן הגיעה לביתה היא קיבלה הודעה מלינדה האצ'רסון שהייתה מכיתתו של ליאם, שהיא מוזמנת למסיבה שהיא מארגנת לכל השכבה במועדון הכי שווה בעיר בשעה 23:00.
המסיבה הייתה צריכה להתקיים באותו סוף שבוע.

אן חייגה לסינדי.
"היי אן" ענתה.
"היי. תגידי את הולכת למסיבה של לינדה בסוף השבוע?" שאלה.
"ברור וגם את באה".
"ברור.." מלמלה.

סינדי לא ידעה על כל העניין. למען האמת אן הרגישה נורא עם זה שהיא לא מספרת לסינדי על כל הדברים. על האונס, על ליאם. היא העדיפה שכמה שפחות אנשים ידעו, למרות שהיא החברה הכי טובה שלה.

***********************************************

הגיע יום שישי ואן החלה לחשוב מה תלבש.
לבסוף בחרה בקרופ טופ שחורה רחבה חגיגית וציוותה ג'ינס בויפרנד וסנדלי עקב שחורות.
היא התאפרה והרגישה מוכנה. היא קבעה עם סינדי ב23:00.

לקראת השעה 23:15 הייתה דפיקה בדלת.
"היי" חייכה סינדי לבושה בשמלה מחמיאה.
"מה קורה?" חייכה אן בחזרה ושתיהן יצאו ונסעו למועדון.

הן הגיעו למועדון.
הן נכנסו לבפנים וראו שכבר כמעט כל השכבה שם.
"בואי לרקוד" אמרה אן.
הן רקדו ושתו עם כולם וממש נהנו.

לקראת השעה 1:00 אן יצאה למרפסת הגדולה של המועדון כדי לעשן.

היא עמדה שם שעונה על המעקה מביטה על האורות הזוהרים של העיר הגדולה, על המכוניות הנוסעות, הבניינים. היא הרגישה מהופנטת.

לפתע שמעה צעדים מאחוריה. היא הסתובבה כדי לראות מי זה.

זה היה האנס.

היא הייתה משותקת מפחד. "מה אתה רוצה ממני?" צרחה.
הוא התקרב לכיוונה.
"תעזוב אותי! פעם אחת לא הספיקה לך?" צרחה באימה. דמעות של פחד החלו להתמלא בעיניה.

"הכול בסדר?" שאל בחשש.

לפתע הבחינה שזהו אחד הבנים מהשכבה.

היא דמיינה.
זה קרה לה הרבה מאז האונס.

"כ..כן הכול טוב" לחשה והחלה ללכת במהירות מהמרפסת ונכנסה חזרה לתוך המועדון.
היא החלה ללכת במהירות לעבר היציאה ויצאה מהמועדון.

המועדון היה קרוב מאוד לים, למקום שאליו הייתה הולכת כדי להירגע.
היא החלה ללכת במהירות לכיוון הזה.

"אן!" שמעה קול גברי מאחוריה.
היא הסתובבה.

ליאם.

"דאמט. רק הוא צריך לראות אותי עכשיו" חשבה לעצמה תוך כדי שדמעות זולגות על לחייה.
"תלך מפה ליאם" לחשה והמשיכה ללכת.

הוא לא הלך.

היא הגיעה לחוף החשוך והריק מאדם והתיישבה על החול, קרוב מאוד למים.

היא החלה לבכות. הרבה.
לפתע ליאם הגיע והתיישב לידה בחשש.

שתיקה.

"מה קרה?" שאל והביט בה.
היא לא הביטה בו בחזרה. היא הביטה בים במבט מזוגג ולא ממוקד.
המבט הזה הזכיר לליאם את המבט שהיה לה לאחר האונס, כשמצא אותה.

היא טמנה את ראשה בידיה.
לאחר כמה דקות היא הרימה את ראשה.
"ראיתי אותו" אמרה לבסוף כשעוד דמעה זולגת.

"אני לא מאמין! החתיכת חרא הזה היה במועדון?"
"זה לא באמת היה הוא. דמיינתי. אבל זה היה נראה כל כך אמיתי. פחדתי כשהוא היה שם כמו שפחדתי ב..אונס" הביטה בו במבט עצוב.

"למה זה היה חייב לקרות דווקא לי?" לחשה והחלה בוכה.
ליאם הניח את ידו על גבה.
היא השעינה את ראשה על כתפו הרחב של ליאם.

הם ישבו שם בחוף, מביטים בים. זה הרגיש הרבה זמן.

"אני רוצה הביתה" אמרה.
"אז אני אקח אותך".
"אבל אני צריכה לומר לסינדי שאני הולכת" אמרה.
"זה בסדר אני אגיד לה" אמר.
"תודה" אמרה בחצי חיוך.

הם נכנסו לאוטו של ליאם.
הנסיעה עברה בשתיקה.
"הגענו" אמר והעיר את אן מכל תהיותיה.

"תודה" אמרה ויצאה.
לפתע חשבה על משהו ופתחה את דלת המכונית שלו בחזרה.
"כשאני חושבת על זה בחיים לא היית בבית שלי. רוצה לבוא?" שאלה. היא רצתה לעשות דברים אחרים ולברוח ממחשבותיה.
"בטח" אמר.
הם עלו במדרגות ביתה והיא פתחה את הדלת.

"איפה ההורים שלך?" שאל.
"הם עובדים הרבה שעות, הם כמעט אף פעם לא בבית" אמרה וסגרה את הדלת.
"אחים?" שאל.
"אין לי. בת יחידה" חייכה.
"וואו, לא ידעתי את כל זה" אמר וחייך.

"אכפת לך אם אני אלך להתקלח?" שאלה.
"לא".
"אתה יכול בינתיים לראות טלוויזיה או משהו" אמרה ופתחה את הטלוויזיה הענקית בסלון ביתה.

היא הלכה להתקלח כי בגדיה היו מלאים בחול מהים.
כשיצאה היא לבשה טייץ שחור וחולצת בטן לבנה רחבה ושיערה היה קלוע בצמה ארוכה.
הוא היה שקוע בטלוויזיה.

היא התיישבה לידו בספה.
"טוב. אז נראה לי שאנחנו צריכים לדבר" אמרה.