אלמון ואינה – שנות לימוד

אבודה בחושך, ילדה קטנה. חיות טורפות סביבה, שימלה ירוקה על גופה ולמותניה שני סכינים מגולפות ועתיקות.
לאט, צעדיה הקטנים נשמעים כהד מקירות האבן החשופים. טירה נטושה, מבוך בלב הטירה, והיא צועדת, מחפשת את דרכה. שנה היא חקרה את הספרייה העצומה, למדה וגמעה לתוכה כל שביב מידע שניתן להפיק. למדה בעל פה את הלחשים. ידיה הקטנות לא החזיקו תכשיטים או קמעות, היא לא רצתה את השפעתם עליה. לא רצתה להיות מוגבלת לצד הטוב ולא לצד הרע. היא תחצוב את דרכה שלה..
רוח פרצים פתאומית מבשרת את בואה של המפלצת. כנפיה האדירות מעיפות חול ועשבים סביב אינה. מילות הלחש מזנקות לפיה והיא שולפת את המילים כחרבות קטנות. הגנות נחצבות סביבה להרחיק את המפלצת. לחש נוסף מאיר באור פתאים את קירות האבן ואינה מחיכת לדעת שמולה יש שני גרגוילים. אחד מכונף ושני בדמות נחש. הגרגוילים מסונוורים לשניה ואינה פועלת, מתחילה להגיד את סדר הלחשים.
הגרגויל בצורת הנחש מתעורר ומזנק לצד, נעלם מטווח ראיתה. עיפעוף של עיניה והוא כבר לא נראה. מבטה לא ההין לזוז מן הגרגול שמולה. מבטו הקבוע בה הסביר לה שהוא כבר לא מסונוור, הוא שולף לאט את חרבו האדירה מאיים. היא כמעט סיימה להגיד את הלחשים כאשר מכה מעיפה אותה לכיוון הקיר. המשמעת שרכשה בשתיקה הצליחה להשפיע, ואינה סיימה את הלחש והשליחה אותו על הגרגויל המכונף. היא פגעה בקיר והתעלפה. עיני הגרגויל המכונף זהרו בכחול לרגע קט.

שקט

טיפות המים המטפטפות חודרות להכרתה המעורפלת. לידה עומדים שני גרגוילים , אחד בצורת נחש והשני מכונף. קפואים בתבנית האבן שלהם. זמן יום היא מחשבת. היא חיה, אז הלחש עבד. אבל גופה הכואב מראה לה שיש לה עוד רבות ללמוד. היא קמה מהרצפה הקרה ומבינה שהיא ניצלה בנס. אם היתה פוגעת בקיר טיפה יותר שמאלה היא היתה משופדת כרגע על מוט משונן.

שמלתה לא הראתה פגיעה נוספת מעבר ללכלוך והיא בדקה את נפשה לסדקים. שלמה כמה שהיא יכלה להיות. אינה שאפה אוויר לתוכה, נותנת לטעם המוות לסור ממנה. נותר לה עכשיו לחכות ללילה הקרוב כדי להבין אם היא פעלה נכון. לא מהינה לישון שוב למרות תשישות. היא עוברת על דברים שהיא למדה, משננת שוב, מתאמנת. היא לא האמינה בלקחת איתה ספרים, רכוש אפשר לקחת ממנה, אנשים עוזבים אותה, אין לה צורך באיש מלבד דעתה. מחשבותיה נודדות ונאספות שוב ושוב.
הערב מגיע, והיא מתכוננת לעליתו של הירח, קסמו משחרר את הגרגוילים מהשפעת השמש, והם חיים שוב. כלואים ביום בגוף של אבן בלילה חופשים.

הם נחלצו מכישופם ונוצקו בהם החיים שוב, שני הגרגוילים התבוננו בה. מבטם לא אומר דבר מלבד ציפיה דרוכה.
"שלום" אינה פתחה בדברים, " אינכם מכירים אותי אך אתם מכירים את דמי, שימעו לי ואדע לתגמל אתכם כראוי לכם" קולה הדקיק נישא בין סלעים חשופים.
"מי את שתצווי עלינו?" שאל הנחש
"אני אינה" אמרה
"רק אינה? לא בת מכשפת, לא תלמידה? רק אינה?" שאל הוא בקולו העבה
"כן, אינני משרתת של אדם, אינני מכירה בשושלת, אני עומדת פה היום בכוחי ובישותי, לא אבותי. ואתם תשמעו לי, לא לאחר" אמרה מוכנה להכיר בכשלונה, ובמותה אם לא יסכימו לתנאים.
דקה עברה, שקטים כמו האבן עצמה הם התבוננו בה, מחכים. היא נשארה עומדת, דרוכה, מבטם לא זע ממנה. כעבור שעה ארוכה, הגרגוילים השפילו מבט.
"כן גברתי הציידת, מכירים אנחנו את דמך"
היא חייכה.
"מצויין, אני צריכה את הספרייה שלי אך לפני כן, אני צריכה את שמותיכם"
עיני הגרגוילים הביטו בה בעיון, "למה את צריכה את שמותינו?" שאל לראשונה הגרגויל המכונף
"בפשטות" ענתה אינה "כי אתם שלי."
"ואם לא ניתן לך את שמותינו?" שאל שוב המכונף "האם תבגדי בנו?"
"לא" אמרה "אבל לא אסכן את עצמי בשביל מה שלא שלי"
מחשבותיהם של הגרגוילים עוברות בניהם.
אינה חיכתה
"שמי ארקו" אמר המכונף
"שמי דגרם" ענה השני.

אינה חייכה
"דגרם, שא אותי לספריה שלי, מחכה לכם שם ידיד"
דגרם, הגרגויל דמוי הנחש זחל בזריזות לעברה, נותן לה לעלות על גבו הרחב.
ביחד הם חזרו אל הספריה, שם חיכה בק לאינה שתחזור.

בטירה ישנה, חצי הרוסה, ציידת התעוררה, שלושת הגרגוילים שלה מסתובבים בטירה והיא שקעה שוב בלימודיה, עוברת שנתיים של שינון ואימון, כל לילה. מנווטת בין מדפי הספריה ומעמיקה את מחשבותיה.
ליל קיץ אחד, משב הרוח מכה על פניה, ריחות הפרחים המלבלבים בחוץ תפסו את ליבה
בקרוב אצא מכאן היא חושבת
זמן נדודים מפציע