המקובלים והלא מקובלים – פרק 38

-בביה"ח,עוד עדיין בכינוס של כולם יחד עם הרופא-
הרופא:"טוב,אם כך הוחלט…אז הבחור ינותק" הסכים איתם.
תומס:"ד"ר…רק אם לא אכפת לך…אנחנו רוצים להיפרד ממנו,אז רק עוד קצת זמן…" ביקש ממנו.
הרופא:"אין בעיה,יש לכם שעה להיפרד מהחבר שלכם,אני מאוד מעריך את ההחלטה שלכם,אתם אמיצים" תמך בהם.
מגי:"תודה,התמיכה שלך חשובה לנו,אנחנו לא רוצים להתחרט על זה אחרי זה.." אמרה בשלווה.
הרופא:"החדר יעמוד לרשותכם,אני יבוא בעוד שעה לנתק אותו מהמכונות.." נפרד מהם לשלום.
אנחל:"מה עכשיו?!" שאל.
אלגרה:"אני יתקשר למלווינה וגוסטבו ויודיע להם על ההחלטה שלנו" לקחה את הנייד.
מתיאס:"הם יודעים בכלל שהוא עבר תאונה?" שאל אותה.
אלגרה:"כן,רק הם לא יודעים מה החלטנו,אז עכשיו אני יידע אותם" הסבירה לו.
לולה:"תגידי להם לבוא לפה,אני חושבת שזה יהיה יותר נכון אם כול יקיריו יהיו פה…" אמרה בעצב.
לינדה:"אולי עדיף שתפסיקי לחשוב..את בכלל לא מכירה אותו,מאיפה לך לדעת מה נכון בשבילו ומה לא נכון בשבילו?" התפרצה עליה והוציאה את כול העצב והעצבים של היומיים השחורים האלה.
ג'וני:"בנות!זה לא המקום ולא הזמן לריב,תשאירו פעם אחת את החילוקי דעות שלכן בצד…תכבדו את פרנקו!" ביקש מהם.
לולה:"סליחה" התנצלה אפילו שלא הייתה צריכה ולינדה העיפה בה מבט נוקב.
אלגרה:"טוב…דיברתי איתם והם באים עוד מעט להיפרד ממנו גם" שיתפה אותם.
לינדה:"איך הם הגיבו?" שאלה.
אלגרה:"לא טוב במיוחד" הסבירה לה.
ג'וני:"טוב,יש לנו רק שעה..אז מי שרוצה להיפרד ממנו..זה הזמן..מי יהיה ראשון?" שאל אותם.
אנחל:"אני ומתיאס נהיה ראשונים" הצביע.
אלגרה:"אני חושבת שכדאי שגם אני ומגי נבוא איתכם" הציעה.
מתיאס:"כן,זה רעיון טוב" אמר וארבעתם נכנסו לחדר של פרנקו.
-בחדר של פרנקו-
הוא היה חבול בגופו,עם כמה פלסטרים על פניו,הוא שכב במיטה הלבנה,בחדר הקר,מחובר למכונות הנשמה,היה עצוב כול כך לראות אותו ככה,המראה היה מזעזע…מי היה מאמין שככה הוא יגמור?!
"נסים קורים כל יום
אם יש לנו את הכוח לחלום עליהם
אנחנו מנסים וחוזרים לנסות
הם מופיעים והופכים למה שרצינו…"
אנחל:"אחי…אין לך מושג עד כמה אני ומתיאס מצטערים" אמר בצער כשכולם התיישבו לידו.
מתיאס:"הריב הזה כול כך חסר משמעות באמת..אנחנו מצטערים מאוד ומבקשים סליחה,אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך,ושאנחנו לא התכוונו באמת לכול הדברים הרעים שאמרנו עלייך" הסביר לו.
אנחל:"כן זה היה מתוך זעם ועצבים,אנחנו תמיד נתמוך בך,ונאהב אותך,ותמיד בתוכנו ידענו שאתה גם אוהב אותנו כמו שאנחנו אותך,ושבסופו של דבר נישאר חברים טובים,לא ככה?" המשיך את מתיאס.
מגי:"האמת היא פרנקו…שאתה חלומה של כול בחורה אתה מתוק ומקסים ואין לך מושג כמה חבל יהיה לי ולאלגרה שלא תהיה איתנו יותר..באמת,אתה חלק מאיתנו,תמיד היית,ותמיד תישאר" אמרה בחום וברוך.
אלגרה:"אני בחיים לא ישכח גברברון כמוך " אמרה בחיוך.
הם חיבקו אותו ואחזו בידיו,הסתכלו עליו לכמה שניות ויצאו משם.
-בחוץ-
ג'וני:"איך הלך לכם?" ניגש אליהם.
מתיאס:"איך כבר יכול להיות?עצוב,מאכזב.." אמר באדישות.
ג'וני:"ואיך אתם מרגישים?" שאל אותם בהתעניינות.
אנחל:"אנחנו מרגישים מלאי נקיפות מצפון ורגשי אשמה,בעיקר בגלל הכאסח שהיה לנו איתו ואם תומס בזמן האחרון.." אמר בעצב.
ג'וני:"אני מבין.." אמר בצער.
-לבינתיים מלווינה וגוסטבו הגיעו לשם-
מלווינה:"ילדים,איך אתם מרגישים?" חיבקה אותם וניחמה אותם.
לינדה:"אין מילים לתאר,את ההרגשה..אין לך מושג כמה כואב לי.." אמרה בבכי.
גוסטבו:"אני יכול להבין אתכם,אבל תהיו חזקים..בשביל פרנקו" חיזק אותם.
מלווינה:"כבר נפרדתם ממנו?יש רק עוד חצי שעה.." זרזה אותם.
דיאנה:"מגי,אלגרה,אנחל ומתיאס כבר נפרדו ממנו,עכשיו אני ומלודי ניכנס לשם" והם ניגשו לחדר שלו.
-בחדרו של פרנקו-
מלודי:"היי" התיישבו לידו.
דיאנה:"איך אתה מרגיש?" אחזה בידו.
מלודי:"פרנקי…אולי אני לא מכירה אותך הרבה זמן,אבל אני מכירה אותך ואת לינדה טוב,ואם הסבת לה אושר,סימן שאתה בחור טוב,ובעל מזל רב,לא מגיע לך לגמור ככה…אבל החיים האלה לוקחים מאיתנו הכול…לכן צריך לנצל אותם טוב,טוב" אמרה בעצב.
דיאנה:"איי איי,כמה פעמים עזרתי לך וללינדה להתפייס?כמה טובות אתה "חייב לי",אני אומרת לך פרנקו…הטובה הכי גדולה שעשית בשבילי,היא שהיית איתי,שחלקת איתי כול מיני רגעים ויחד עם כול החבר'ה,אתה בונבון" אמרה בחיוך.
מלודי:"עכשיו לי ולדיאנה יש עבודה קשה" אמרה בעייפות והוסיפה "אני צריכה לשמור בשבילך על החבר הכי טוב שלך,תומס" אמרה ודיאנה המשיכה אותה.
דיאנה:"ואני צריכה לשמור על אהובתך,לינדה" הסבירה לו.
מלודי:"אתה יכול לסמוך עלינו,אין יותר מתאימות מאיתנו לתפקיד" אמרה בחיוך.
דיאנה:"יאללה,יש לנו הרבה עבודה,אוהבות אותך" אמרו בחיוך ויצאו משם.
"אנו לומדים להיות חזקים
הפצעים מכאיבים לנו ,
כוח האהבה משחרר אותנו
מגיעה הרוח ולוקחת איתה את העלבונות.."
-בחוץ-
מלווינה:"איך הלך?" ניגשה אליהן.
מלודי:"הלך בסדר…" אמרה בשקט.
דיאנה:"אני מוכרחה להודות שזה לא פשוט בכלל" התייאשה.
מלווינה:"טוב אז תאחלו לי ולגוסטבו בהצלחה כי אנחנו נכנסים לחדר שלו" אמרה והיא וגוסטבו נכנסו.
-בחדרו של פרנקו-
הם נכנסו והתיישבו לצדו.
גוסטבו:"כשראית אותך בפעם הראשונה בתחילת השנה,אתה בלטת בין כול התלמידים,וזה לא בגלל שהיית שמן,אלא בגלל שלך,להבדיל משאר התלמידים היה קסם אישי,מיוחד…לא יודע למה…אבל אתה הקרנת לי הרגשה מיוחדת…זה משהו מוזר אני לא יודע איך להסביר את זה…אולי זה טלפתי או מיסטי..אבל אני הרגשתי משהו שונה משאר התלמידים כלפייך..אתה מיוחד בעיניי,ורק שתדע שאני אוהב אותך המון" אמר בחום מוקסם ממנו.
מלווינה:"פרנקו..השם אומר כבר הכול..ומתהלך לפניך…כמה שמחתי באותו יום שהורייך הביאו אותך לביה"ס,אני שמחה שבחרת דווקא בביה"ס שלי,ולא באחרים…ואני מבטיחה לך שאני ישמור על לולה בשבילך ואני יגלה לכולם סוף סוף שאני המשפחה שלה,וזו לא בושה,תשמור על כולנו מלמעלה ילד שלי" אמרה בחיוך והם יצאו משם בזריזות,איך שהם פתחו את הדלת תומס כבר חיכה להיכנס,והוא נכנס אחריהם.
תומס:"אחי הנצחי והיחיד…איי איזו נוסטלגיה,אתה החבר הכי טוב שלי,אתה כבר לא חבר אלא אח,אין לך מושג כמה אני אוהב אותך…אתה יקר לי מאוד..ואני מבטיח לך שאף אחד לא יחליף את המקום שלך,כי לך אין תחליף,אני לא יודע אם יחזור אליי החיוך יותר,או שמחת החיים,אבל אתה לא תצא לי מהלב בחיים!" אמר בחיוך כשנפרד ממנו ויצא משם.
אחרי תומס לולה נכנסה לחדר.
לולה:"טוב,אני לא מרשה לעצמי לומר שאני מכירה אותך מזה כבר שנים,כי זה לא נכון,אבל אני מרגישה שאני מכירה את אותך יותר טוב מכולם,לא אותך,אלא את הנפש שלך,ואפילו אם לפעמים עצבנת אותי רק שתדע שאני אוהבת אותך מאוד,ואני מודה,כי אני לא יכולה להמשיך ככה פרנקו…מהרגע הראשון שראיתי אותך בביה"ס הבנתי שאתה האביר על הסוס הלבן שלי…אתה אהבת חיי פרנקו..אני מאוהבת בך…" אמרה בבכי ועזבה את החדר בעצבות.
"אל תיכנע,
אני איתך,
אל תירדם,
אני איתך,
אל תתחבא,
אני איתך,
אל תלך לאיבוד,
אני אלך לאיבוד"..
-לינדה נכנסה לחדר-
היא הביטה באהובה,השוכב על מיטת החולים,היא רצתה לראות אותו בפעם האחרונה,רגוע,שקט שלו,נינוח.
היא הסתכלה על פניו היפות.
לינדה:"אהובי,כמה שאתה יפה…" ליטפה את פניו ברוך ובחום.
לינדה:"אין לך מושג מה הייתי נותנת עכשיו כדי שתהיה איתי שוב,את החיים שלי הייתי נותנת בשבילך,אני מפונקת,אני זלזלתי בך..אתה יודע מה אומרים?עד לא מאבדים מישהו לא מעריכים אותו,וזה נכון עד לא איבדתי אותך,לא הבנתי ולא הפנמתי כמה שאתה יקר לי וחשוב לי..אתה אהוב ליבי,אני בחיים לא ימצא מישהו כמוך,אני בחיים לא יתאהב שוב,אתה חרוט בליבי פרנקו ואין מישהו אחר שיחליף אותך,אני מתנצלת עם עשיתי לך חיים קשים,באמת..אני מתנצלת על כול הריבים שלנו,אני בעייתית,אני עוד עדיין לא מעכלת שזה מה שקרה לך ואני מרגישה אשמה…אני לא מאמינה ששרדת איתי את כול הריבים,כנראה שבאמת אהבת אותי,אתה אהבת חיי פרנקו ואין לי יקר ממך!!!!" אמרה בבכי של אהבה שנשקה לו לשלום.
-השעה עברה,כולם היו בחדרו של פרנקו כולל הרופא סביב מיטתו,הם ראו אותו בפעם האחרונה והם הביטו בו..זהו,הכול נגמר,אין הזדמנות שנייה-
הרופא:"טוב אני הולך לנתק אותו,בעוד מספר שניות,הכול כבר מוכן" הודיע להם.
לולה:"סליחה,ד"ר אבל…אם לא אכפת לך היינו רוצים לשיר לו שיר קטן,לא שזה יעזור או משהו,אבל זו הדרך שלנו להגיד לו שלום" הסבירה את עצמה.
הרופא:"אוקי,קחו לכם את הזמן" נתן להם רשות.
הם פצחו בשירה יפהפייה:
"אל תיכנע,
אני איתך,
אל תירדם,
אני איתך,
אל תתחבא,
אני איתך,
אל תלך לאיבוד,
אני אלך לאיבוד…"
הם סיימו לשיר,לא היה אחד שם שלא בכה,לכולם פרנקו היה יקר…הרופא ניגש לעבר מכונת ההנשמה,הוא נגע בכבל בכדאי לנתקו,אבל צרחה עצרה אותו.
פרנקו:"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעק כמו מתוך סיוט או חלום בלהות,כשפקח את עיניו היפות