סיפור, אין כותרת מעניינת.

האין זה כואב לחיות בתחושת כישלון ממושכת? האין זה כואב לחזור שוב לאותו מעגל חטאים במקום לצאת ממנו ולהתקדם מן הטעיות? האין זה כואב להיות קפוא במקום אחד אף על פי שכל הדרכים הן פתוחות ויש מספיק מקום בכדי ללכת אליהן?

הלוואי והייתה דרך קלה לסיים עם זה, הניסיון הבלתי מוצלח להילחם בעצמך כל בוקר מחדש, לאסוף את כל המחשבות ולשכנע אותן שהכל עומד להיות בסדר.
לפעמים אני מקווה שהבעיות אצלי היו מרוכזות במקום אחד, כמו כאב פיזי, ככה היה קל יותר למצוא את התרופה המתאימה להן, כך הייתי יכולה לתקן את מה שעכשיו לעולם לא אצליח לתקן.

העניין הוא פשוט, אף אדם מלבד האדם ביכולתיו להבין את עצמו, אך מה קורה שהאדם לא מצליח להבין מי הוא יותר?