אפריל- פרק בכורה ^^

פרק ראשון-

גשם. הוא ירד בכמויות שלא נראו בשנים האחרונות בישראל, הציף את הכבישים וטשטש את שדה הראיה שלי מבעד לחלון במכונית.
אני לא מאמינה שביום הראשון שלי בפנימייה במגוחכת הולך לרדת גשם.
"מזל שלבשת מגפיים, מה אפריל?" אימי מחייכת מעבר לכתפה, היא יושבת במושב שליד הנהג. אבי נוהג, בשתיקה, מאזין לחדשות שנשמעות ברדיו.
"כן…" אני ממלמלת, מעבירה את ידי על פני החלון, אדים מטפטפים על עליו אבל פרט לגשם אני לא רואה דבר.
אני מניחה שמה שהייתי אמורה לראות או נוף ירוק ושמיים כחולים, בכל זאת פנינו מועדות אל צפון הארץ.
אני נשענת לאחור ומשלבת את ידי. השיחה עם החברות שלי באותו הבוקר מהדהדת במוחי וכמעט מעלה דמעות בעיניי.
"את לא יכולה לעזוב, פרילי," אומרה עדי וחיבקה אותי בחוזקה. "עמית לגמרי ישבר מזה, הוא לגמרי בעניין שלך!" היא בוכה, מרטיבה את חולצתי בדמעותיה החמות והלחות.
"הוא כל כך טיפש, אומרת הילה ומשלבת את ידיה בזעף, היא ישבה על המיטה בחדר שלי, די רחוק ממני ומעדי. "הוא היה צריך להזמין אותך לסרט או משהו כבר מזמן, עכשיו שניכם תפסידו." היא נשכבת ביאוש ומביטה בתקרה.
הדברים שהן אומרות רק גורמות לי להרגיש עד יותר רע אבל אני בטוחה שהמטרה שלהן טובה.
"אבל אני אבוא לבקר זוכרות?" אני שואלת בחיוך, ידעתי שהן יהיו שבורות אבל איך יצאה שאני זו שצריכה לעודד אותן?
"רק בסופי שבוע פעם בשבועיים." אומרת הילה, כרגיל, היא רואה רק את הצד השלילי.
"אבל זה לפחות משהו, נוכל ללכת לים או לראות סרט בבית של עדי, אנחנו עדיין נשאר חברות." אני מורחת על פניי חיוך מזויף.
על מי אני עובדת, שלושתנו יודעות שקשה מאוד לתחזק קשר כזה.
אנחה נפלטת מפי ותוך רגע אני שוב במכונית של אבא, אני שוב בהווה.

הגשם מפסיק כשאני פותחת את הדלת של המושב האחורי, אבל האדמה מתחת למגפיי בוצית ודביקה, היא מכסה את הסוליות ואני בקושי מצליחה ללכת לכיוון בניין נמוך ולבן עם שלט זעיר מעל הדלת הראשית שעליו הכיתוב 'הנהלה'.
אבא סוחב את המזוודה שלי, עדיין בשתיקה, ואני את תיק הגב שלי ואת תיק הצד. אימא הולכת לצדנו ומקשקשת על הבוץ ועל הקור, כאילו היא זו שצריכה להישאר בתנאים האלה למשך השנה הקרובה.
"כפיר משרת לא רחוק מכאן…" אומר אבי בקול צרוד פתאום, בלי שום קשר לשום דבר, כשאנחנו עומדים ממש ליד דלת הכניסה, מגרדים את הבוץ מנעלינו. "הוא נמצא במוצב בחרמון, בערך שעה נסיעה מכאן."
אימא שותקת, אני רואה על פניה שהיא מתגעגעת עליו, הוא התגייס לפני כמה שבועות, עדיין נמצא בטירונות ליחידה קרבית מובחרת. הוא מתקשר בכל עבר ומספר מה עבר עליו במהלך היום, כמה קשה, כמה חברים חדשים הוא מכיר, כמה הוא רוצה כבר לעבור את הטירונות ולהתחיל את השירות הסדיר שלו, כמה הוא מתגעגע לארוחות שישי המעטות שבהם אימא הייתה מבשלת ואז כולנו היינו עוברים לסלון וצופים באיזו קומדיה משנות השמונים.
כולנו מתגעגעים עליו.
"אולי הוא יוכל לבוא לבקר אותך לפני שהוא יחזור הביתה," אימא אומרת בחיוך כן. "אולי תוכלו לחזור ביחד עם זה יתאפשר."
אני נושמת עמוק, לא לבכות, עוד לא.
במקום לומר משהו אני מהנהנת ופותחת את הדלת, הורי נכנסים אחרי.
מאחורי הדלת אני רואה שולכן קבלה ישר מולי ושני דלתות, אחת בצד ימין והשנייה בצד שמאל. צעדינו מהדהדים ברחבי בחלל ומזכירה בעלת שיער חום ואסוף מרימה לעלינו מבט מחויך.
"שלום לך." היא קוראת לעברי ברגע שאני נעמדת מול שולחן הקבלה.
אני מנסה לחייך אבל יש לי תחושה שזה יוצא עקום, היא פונה להביט באימי ואבי. "שלום גם לכם, איך אני יכולה לעזור?" היא שואלת בלבביות.
"שלום," אימא משיבה בחיוך. "דיברתי איתך בשבוע שעבר שמה של ביתי הוא אפריל-" בשלב הזה אני מפסיקה להקשיב, פתאום כל דבר הופך למעניין יותר.
אני רואה את אבא מדבר בטלפון הנייד שלו בשקט בקרבת דלת הכניסה, אימא ממשיכה לקשקש עם המזכירה, גשם מתחיל לרדת שום מחוץ למבנה.
אני לא מאמינה, זה באמת קורה, אני עוזבת את הבית והולכת ללמוד בפנימייה חקלאית בסוף העולם.