עד היום האחרון

האהבה שלו אליה אף פעם לא הייתה נתונה לוויכוח, הוא הגיע אליה כל יום שיכל, וכל יום שראה אותה הוא לא ידע שבעצם לא ראה כלום.
תמיד מעבר לחיוך הסתתר ניצוץ עצוב בעיניים שלה, הוא ידע על הבעיות שלה, היא הרי סיפרה לו, המשפחה שלה שהתפרקה מסביבה אחרי אירוע מצער, הדיכאון שרדף אותה עוד מימי החטיבה אבל הוא לא ייחס לזה משמעות רצינית.
"עד כמה אתה אוהב אותי" היא שאלה אותו
"אם הייתי יכול לתאר לך במילים עד כמה אני אוהב אותך, אני צריך שימציאו מושגי גודל גדולים יותר בשביל לתאר כמה אני אוהב אותך"
היא חייכה ונישקה אותו
"אני באמת אוהבת אותך" היא לחשה והניחה את הראש על החזה שלו
באותו יום הוא חשב לעצמו על כל השינויים שעבר בזכותה, הרי לפנייה הוא היה רק עוד ילד קטן, שלא הבין מי הוא או מה הוא רוצה, והיא עם השיער הג'ינג'י כמעט אדום, והעיניים החומות חתוליות שלה, שנראו כאילו הן חקרו את כל העולם, ויודעות כל דבר קטן עלייך נכנסה לחיים שלו בסערה, ושינתה הכל, הוא לא היה בודד יותר, לא היה לה אכפת מהדברים הקטנים שגרמו לאנשים להתרחק ממנו, הביישנות המוגזמת, הגובה שלו, שלא היה כ"כ גבוהה, וחוסר הביטחון העצמי שלא היה נפוץ אצל גברים באותה תקופה. היא העבירה הכל, הרי בשבילה הוא היה צריך להזמין אוכל במסעדות ולדבר עם אנשים, להכיר את מעגל החברים שלה שהרגיש כאילו הוא כולל את כל העיר בשבילו, ולהסתובב לידה, גם בימים שלבשה עקבים ועקפה את הגובה שלו, העלה לו את הביטחון לשמיים, כשהחזיק את היד שלה, ונעץ מבטי זעם בגברים שהסתכלו עליה הוא הרגיש כאילו על גג העולם.
ומה הוא רוצה לעשות? זה היה ברור, פשוט לחיות את החיים איתה, ומה זה משנה מה יהיה איתם? כל עוד הם יהיו יחד.
היא הייתה בוכה הרבה, לפעמים לידו ולפעמים ניסתה להסתיר את זה, הוא אף פעם לא הצליח להבין מה מפריע לה, מבחינתו היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה, היא הייתה מושלמת.
הוא חיבק אותה כשראה שוב דמעות שקטות זולגות על הלחיים שלה.
בפעם הראשונה שהוא ראה אותה בוכה זה היה כחצי שנה לפני שהתחילו לצאת, כשהיו חברים קרובים, אם ככה אפשר להגדיר את המערכת יחסים שלהם אז, שכללה הרבה דיבורים שלה והרבה שתיקה שלו, שהתבייש להגיד מילה לידה. "אתה יודע איך אני קוראת לדמעות האלה? דמעות שקטות" למה הוא חשב לעצמו והיא כמו תמיד כאילו קוראת אותו ענתה "דמעות שקטות זה דמעות שבעת היציאה שלהן משתיקות את כל המחשבות בראש שלך, ומעבירות את הכל למחשבה שהכי מפריעה לך עד שאתה מתחיל לבכות" לא הבנתי איך היא קוראת להן דמעות שקטות, הדמעות האלה נשמעות דמעות מחרישות, שלא נותנות מנוחה. וגם על זה היה ענתה "זה בטח נשמע לך מצחיק שאני קוראת להן דמעות שקטות, אבל כשכל המחשבות בראש שלך הן נוראיות, להתרכז רק במחשבה אחת נותנת לי קצת שקט" חייכתי וגם היא חייכה אליי. זה משהו שאהבתי בה, החיוכים שלה, גם כשהיא דומעת היא חייכה כאילו זה היה מין מדבקה על הפנים שלה שלא יכלה לרדת.
באותו יום הייתי צריך ללכת ממנה מוקדם, בגלל אירוע משפחתי שלא יכלה לבוא אליו כי טענה שיש לה דברים חשובים לעשות.
היחסים שלה עם אימא שלה תמיד הפריעו לה, "כנראה הבעיה היא שפעם היינו יותר חברות מאשר ביחסים של אימא ובת, ועכשיו כשהתחלתי להתבגר ולהיות עם דעות בנוגע לדברים זה לא מוצא חן בעיניה" ככה היא הסבירה את היחסים המסובכים שלה עם אימא שלה, כל פעם שהייתה בגינה ליד הבתים שלנו אחריי ריב עם אימא שלה. אימא שלה אהבה אותה, הייתי בטוח בזה, אבל אימא שלה הייתה צעירה כי הרי ילדה אותה בגיל 16, בלי בעל או גבר והוציאה את הכעס והאכזבה עליה. אני חושב שבגלל זה ידעתי שלא יכול לקרות משהו טוב כשאימא שלה צלצלה אליי באמצע האירוע.
"היא נעלמה"
-"מה זאת אומרת היא נעלמה? מי נעלמה? לאן נעלמה" שאלתי למרות שידעתי
"אני לא יודעת לאן היא הלכה, רוב הבגדים שלה לא כאן,היא לקחה הרבה מהחסכונות שלי, והוציאה את כל הכסף שהרוויחה בעבודה ונעלמה"
יצאתי מהאירוע ונסעתי לגינה, קיוויתי שהיא תהיה שם כמו תמיד, אבל חיכה לי שם פתק
"חשבתי על כמה אני אוהבת אותך, אומרים שליקום אין סוף, אז אני אוהבת אותך כמו היקום, ואפילו יותר מזה. אני בסדר, ואני אהיה בסדר בבקשה אל תדאג"
הפתק על הספסל גרם לי להיזכר ביום שבו נהיינו במערכת יחסים. "אתה אוהב אותי, נכון?" היא הסתכלה עליי וחייכה, זה עד כדי כך שקוף? חשבתי לעצמי, אבל אהבתי כל דבר בה, את הצורה שבה היא ישבה, בצורה נערית, אפילו אם היא לבשה חצאית או שמלה, ההליכה שלה שכללה צעדים קטנים למרות הרגליים הארוכות שלה, הפנים שלה, החיוך שלה, והעיניים שלה.
"אני לא אוהב אותך, כלומר, אני כן אבל, אני.." שתקתי וקיוויתי שאני פחות אדום ממה שהרגשתי, היא התקרבה אליי "אם אתה אוהב אותי, תנשק אותי, קדימה, אני לא אכעס" היא משחקת איתי? חשבתי, היא בטח יודעת שאני בחיים לא אהיה מסוגל לעשות את זה. נשמתי עמוק ופשוט עשיתי את זה, נישקתי אותה, היא הגדירה את הנשיקה הזאת כפעם הראשונה בחיים שהיא הופתעה.
ידעתי שאני אחפש אותה, וידעתי שאני אמצא אותה, וזאת תהיה ההפתעה השנייה שלה. היא תמיד רצתה להתנתק מהכול, ללכת ללמוד אדריכלות באירופה, ולשכור שם דירה כנראה באיטליה,בפריז אם המצב שם ישתפר תוך כדי שהיא עובדת כמלצרות לממן הכל. תהיתי לעצמי, אם הניצוץ בעיניים שלה, היה כי היא ידעה שביום הולדת ה25 שלה, היא פשוט תארוז הכל ותעשה את זה?
אם היא נמצאת במקום קרוב, זה בשדה תעופה או בדרך אליו, אין מקום אחר. נכנסתי לרכב ונסעתי לשם.
כשהגעתי, ניסיתי להרגיע את עצמי קודם כל, כשהבנתי שאני לא אצליח, התחלתי בריצה בכל מקום, אני לא אפספס אותה, אני לא אפסיד אותה היא תהיה שלי, תכננו חיים ביחד, אני לא אפסיד את החיים שלי איתה, בין אם זה יהיה שם או פה, נכנסתי אפילו לשירותי הנשים, כשהיא לא הייתה שם הייתי צריך להתעשת על עצמי, יצאתי והסתובבתי באזור שדה התעופה, כשפתאום בגינה ירוקה ראיתי ראש אדום יושב על ספסל, רצתי עד שלא הרגשתי את הרגליים שלי.
זאת הייתה הפעם השנייה בחיים שלי שראיתי את הפרצוף שלה מופתע, חיבקתי אותה, היא חיבקה אותי בחזרה. "אם את רוצה לנסוע, אני אסע איתך, כל דבר שאת רוצה אני אעשה בשבילך, לא אכפת לי אם זה פה או במקום אחר, רק תיתני לי להיות חלק מזה"
לא ידעתי למה היא ברחה, אבל רק קיוויתי שהיא לא ברחה ממני
היא עזבה את החיבוק, ראיתי דמעות בעיניים שלה
"דמעות שקטות?" שאלתי אותה
"לא, הפעם זה דמעות שמחות" היא נישקה אותי
ואני ידעתי, זה לא הפעם האחרונה שאצטרך לרדוף אחריה, אבל אני אקבל את מה שרציתי, חיים איתה, וזה לא יהיה קל, אבל הפעם אני אשמור אותה לכל אורך הדרך, כי אחריי שמצאתי אותה כרעתי ברך, ונתתי לה טבעת, זאת הייתה הפעם השלישית שהפתעתי אותה, אבל ידעתי שזאת הבטחה של שנינו, הבטחה שאנחנו ביחד בהכל.