כמו הכוכבים

היא אי שם במרחבי השמיים, אני יודע, אני בטוח. לפעמים כשאני מביט מעלה, אני רואה את נצנוץ הכוכבים, אך תמיד יש אחד שזוהר יותר, וזאת היא, אני פשוט מרגיש בכך. היא תמיד היתה הבולטת מבין כולם.
היתה לה מין יכולת כזאת להרגיע אותך, כאילו, מספיק שרק תביט בה, וכבר כל הכעס היה נעלם מליבך והיית מרגיש הרבה יותר קליל. היא היתה מניחה את ידה על כתפך ואתה היית עוצם עיניים, נושם עמוק ומנציח את הרגע הזה. היא שמה לב אלייך, זה כבר משהו.
כשהיא היתה מפזרת את השיער שלה, הוא תמיד היה גלי. למרות שצבעו היה חום פשוט, היא גרמה לו להיראות הרבה יותר מושך. הוא לא היה זוהר בשמש בגוונים או בעל קצוות שרופים, רק חום, פשוט חום.
אף פעם לא הצלחתי להבין איך היא עושה את זה.
איך היא עשתה את זה.

היום שבו היא מתה היה יום גשום, כל כך גשום ובעל רוחות משתוללות עד שלא העזתי לפתוח את הדלת מחשש שאהיה חולה.
דיברנו בפלאפון שעות על גבי שעות, מעבירים את החיוכים והצחוקים והאהבה שלנו דרכו. היא רצתה לבוא לבקר, לדבר פנים מול פנים אך לא רציתי שתסתכן ותצא במזג-אוויר שכזה. הבטחתי לה שבוא לבקר מחר ישר על הבוקר, אז שתהיה מוכנה לכך. היא רק צחקה ואמרה שהיא בהחלט הולכת להיות. סיימנו את השיחה.
אני זוכר שהבטתי בכוכבים במשך הרבה זמן אחר כך, מתענג על האור שלהם עד שנרדמתי.

זה היה רק בבוקר שגיליתי שהיא מתה.

איש מאנשי הביטחון שהיו שם לא עצר אותי בזמן שנכנסתי אל ביתה וחיפשתי אותה, את גופתה.
הרבה שכנים היו מסביב, אנשים שהכירו אותי, לכן פשוט הנחתי שהם כבר דיווחו למשטרה לגביי.
היא היתה שכובה בספה, זו שממוקמת בדיוק מול החלון הגדול שלה. ידה נפלה מטה וכמעט נגעה ברצפה, ולא רחוק משם נחה לה כוס זכוכית על הרצפה, מכתימה את הכל בצבע אדום- היין האהוב עליה. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות, שהיא תילקח ממני ככה..
כבר לא ידעתי למה להאמין.
לאחר שתוחקרתי הלכתי הביתה, להתאבל, להתמודד עם הכאב העצום שפתאום כרסם את דרכו אל ליבי והשאיר בי חור.

עכשיו לילה.
זה רק אני מול החלון שלנו אהובה. והכוכבים. האור שלהם כל כך בוהק הלילה, שזה מכאיב לי בעיניים.
אני ממשיך לצפות בהם, עכשיו קצת יותר בשבילך מאשר בשבילי. אני מקווה שאת מסתכלת עליי מלמעלה, שאת מרוצה שם עכשיו.
אנחנו כמו כוכבים, אני ואת. המרחק בנינו עצום כל כך עכשיו, אך האור שלנו תמיד יגיע זה אל זה.