הרהורים אחרונים

חתך לדימום.
להבה לכווייה.
שמחה לעצב.
שמיים לעננים.
ואהבה? אהבה מובילה לסכין.
והמילים הכתובות כואבות.

כשהסכין החדה ביותר שביכולתך להחזיק היא עטך, אתה לא מפסיק לכתוב.
כשהפחד משתק בזמן שידך מוגשת לסכין, כשדקירות הקור מעקצצות על ידך האוחזת בו.
כשאתה יודע שאין אתה מסוגל, שהפחד חזק מדיי. כשאתה כולך רק פחדן.
אינך מסוגל שלא לשמוט את הסכין בנפילתו לרצפה, להוסיף עוד סדק לרצפה השבורה.

הדמעות הזולגות על פנייך. דמעות הכעס שלא הצלחת. דמעות הכאב שהרס את חייך. דמעות על החיים הממשיכים.

ועל הנייר המילים כבר כתובות, מילות שירת הכאב.
מה תעשה עכשיו? המכתב כבר על דלתה.
סיפורך כבר נכתב. מותך כבר נקבע.
ומה תעשה בחייך? הידע ירדוף אותך. הידע של החולשה, הידע שמעולם לא היית חזק.
המוות קורא.

והסכין החזקה ביותר שידך מחזיקה היא עטך, עטך שמנגן במילותיו על שאריות לבך.
הדיו שמכתים בשחור את ידך, ציוריי החתיכה המיואשים שמסומנים כל פעם מחדש.
הסיפורים שנכתבים ומקרבים לקצה המוח, לקצה שפיותך, לקצה החברה.

אין תוכל רק למות. ראשית עלייך להישבר.
ראשית עלייך להיפגע, עלייך למלא את רצונה להכאיב ללבך.
והנפילה כולה למענה. זבח אהבתך, תמצית חייך, רק אחרי זה חייך יגמרו.

אך מכתבייך כבר כתובים.
מה תעשה כשהיא תבוא? כשיגיעו השאלות, כשיגיעו האנשים שלא מבינים?
חייך כבר הריסות, אולי תגמור?
תיכנע.

והעט כותב. הרגש יוצא.
מדוע אין אתה דוקר בסכינך ורק בעטך?
לבך נשרט, מוכתם בדיו, מוכתם במילים, מוכתם בסיפורים.

צלקת נמשכת על חייך.
אינך חיי חיים, רק פחדך ותקוותך משאירים אותך.
עכשיו תורך.
כל חברייך עזבו, עכשיו תורך לעזוב אותם, לעזוב ולהשאיר את הצלקת במוחם.

כתוב את המכתב, את כאבך הנגמר. הגדל את צלקתם. כל סיפור יכאיב. כל מילה תגדיל את הסיכוי שדמעותיהם יתקיימו. כל האשמה תצלק יותר.
המוות צועק.
הסכין אחוזה.
המילים כתובות.
הכאב קיים.
הדם נשפך.
לבי פועם בשמחה.
הכאב הולם במוחי.
המחשבה מתערפלת.
המוות לוחש. אני כבר מספיק קרוב כדי לשמוע.
ודפיקה נשמעת, הסיפור הגיע לידיה. וסיפורי כבר בידיי כתוב בדם, סיפור מותי.