אנאבל לי (סיפור קצר בשישה חלקים)- בית 4/6
"אין כאשרנו בנווה שרפים –
לכן זעמו לה ולי:
היא הסיבה (זה ידוע לכל
במלכות על ים ערפלי)
שרוח בלילה יצא מעבים
והמית את אנאבל לי."
"למה זה קרה?" ישבתי בין כסאות הכנסייה, החזקתי את שתי ידיי וראשי היה מושפל, ושאלתי, שאלתי את השאלה החשובה מכל. "האם החטא שלי היה כל כך נורא? האם היה מגיע לי להיענש בגללו? בגלל אהבתי? אהבתנו? אני מתקשה להבין זאת." הרמתי את ראשי והבטתי בפסל הצלוב.
כמובן, שלא אצליח לקבל תשובה ברורה סתם כך. עליי לקבל אותה בדרך אחרת. עליי להבין לבד. למה עונש גדול שכזה הוחלט לתת לנו?
או אולי זה אני?
הרי אנאבל לי לא תוכל להרגיש עוד דבר, ואני- את חיי לא אוכל להחזיק לקדמותם.
"גאווה, כעס, קנאה או צדק. גם להם תהיה סיבה." מילותיו של אבי חזרו והדהדו במחשבותיי. זה לא היה צירוף מקרים, לא.
המלאכים השקיפו עלינו וחזו בדבר אמיתי בעולם של שקר.
הם לא אהבו את זה. הם קינאו. קינאו בכוח הגדול והבלתי ייאמן של האהבה של שנינו. קינאו במה שהיא מסוגלת לעשות.
קינאו… והחליטו להעניש.
קמתי על רגליי ויצאתי החוצה. שוב גשם בערה נשב בחוץ פתחתי את דלתות הכנסייה ונרטבתי בכל גופי. המטרייה נשארה בביתי.
רציתי לזעוק לשמיים ולקלל את השומרים, אבל לא הצלחתי. קול לא יצא מגרוני. לא מצאתי בי כוחות כדי להוציא את הכאב החוצה, ולכן נשאר בפנים.
אז פניתי והלכתי קדימה. הגשם שוטף אותי, מרטיב את שיערי השחור שנדבק לראשי, נספג בבגדיי האבלות השחורים שלי.
נעליי לא נשארו יבשות עוד, מההליכה בשלוליות הגדולות במפתיע שהציפו את הרחובות, וגם מזה לא היה לי אכפת.
הרמתי את ראשי, את מבטי, והלכתי קדימה, למקום היחיד בו אוכל להיות.
תגובות (0)