אנאבל לי (סיפור קצר בשישה חלקים)- בית 2/6

"ילד הייתי, והיא ילדה
במלכות על ים ערפלי:
אך ידענו אהוב מכל אוהבים –
אני ואנבל לי:
וראונו שרפי המרום בקנאה,
וזעום זעמו לה ולי."

"סלח לי אבי, כי חטאתי."
"ובמה תרצה להתוודות, בן?" הקול מאחורי המחיצה שבין תאי הווידויים בכנסייה פנה אליי בשאלה לאחר שסיפרתי על כוונתי לבקש מחילה.
על מה? לא הייתי בטוח.
למה? לא הייתי בטוח, גם כן.
"על מה שאני מתכוון לעשות." אמרתי לבסוף, ופניי נפלו לרצה. לא מעצב, חס וחלילה, אלא מאימה. מחשש, או מפחד. דאגתי מאוד, שמא אף אחד לא יבין, שמא יירדפו אותנו, והחלום המשגשג יהפוך לבלתי מושג, לסיוט.
אנשים לא יוכלו לקבל את המעשה שלנו, שיחשב בעיניהם כלא ראוי וברברי. אולי בגלל זה היה לי הצורך להגיע ולהתוודות בפניו, כדי שהוא יבין.
"מה אתה מתכוון לעשות? הוא שאל.
"לברוח, עם אהבת האמת שלי." התרגשתי לומר. "אנאבל לי שלי."
"זהו שמה?"
"הו, לא." הודיתי. "אבל ככה אני קורא לה. והיא יפה, ומושלמת, כמו הירח של הלילה."
"היא נשמעת כמו אישה מיוחדת מאוד, אם אתה מוכן לוותר על חייך כדי להיות איתה." הוא אמר, וזה היה משהו מעורר מחשבה, אמנם לא מספיק כדי לגרום לי לרצות לחזור בי.
אני ידעתי, מעולם ולעולם לא אחזור בי על ההחלטה שלנו.
"ואני לא מתחרט." השבתי לו. "תודה שהקשבת לי, אבי." התרוממתי ופניתי לצאת מהתא. דבר נוסף ממנו עצר אותי לרגע.
"תיזהר, בני." הוא אמר. "יש אנשים שלא יסתפקו במילים היפות של סיבותייך. יש אנשים שרוצים להרוס." הסתובבתי עם ראשי אליו, והקשבתי למילותיו היטב. "גאווה, כעס, קנאה או צדק. גם להם תהיה סיבה."
"אני אזכור זאת, אבי." אמרתי, יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת.
חזרתי לביתי בערב הסוער הזה. גשם זלעפות הרטיב את הרחובות, שטף אותם מכל עוולה ולכלוך שטני.
חזרתי לביתי, בגדיי לחים מהכפור שנדבק להכל. למזלי הייתה ברשותי מטרייה, שאותה הנחתי במקומה בסל, לצד שתיים נוספות, שתתייבש.
הוריי כבר ישנו.
הכנתי מכתב.
ניגשתי לחדרי והכנתי את המזוודה שלי. הלילה- זה הלילה. הלילה, רצוננו יתממש. הלילה, נתחיל חיים חדשים. הלילה, המלאכים ישקיפו עלינו ויחזו בדבר אמיתי בעולם של שקר.
תפסתי במזוודה המלאה בכל דברי הצורך וחזרתי לכנסייה. השעה- חצות, השעה הקבועה. מאחוריה, במקום המפגש הרגיל, חיכיתי לה.
מגדל השעון של הכנסייה צלצל בפעמוניו לסימון שתיים-עשרה, והנה היא הגיעה. בכל תפארתה, בשמלתה הלבנה שהתלכלכה בקצותיה מהארץ ה, ועדיין שלמותה לא נפגעה.
הגשם הפסיק לכבודנו. כסימן.
היא אחזה בידה במזוודה שלה, אבל לא על זה הסתכלתי. רק על החיוך העדין והזוהר שלה, שאמר המון. היא התקרבה אליי ונפלה לזרועותיי.
גופה היה כבד מאוד, היא הייתה קרה מדי, כמעט כמו רוח הסמטה. נשימותיה היו קשות ואיטיות. עיניה הנוצצות החלו לאבד מהחיים שלהם.
"אנאבל לי שלי." הסתכלתי עליה בדאגה.
"אני מצטערת." היא אמרה לי וחיוכה התמשך. "לא חשבתי שזה יחמיר עד כדי כך."
"הו לא." הרגשתי איך ליבי עלול לצאת מבית החזה שלי כל רגע. העתיד היה ברור לעיניי, ובו החלום שלנו התנפץ.