אנאבל לי (סיפור קצר בשישה חלקים)- בית 1/6

"זה היה לפנים ולפני שנים,
במלכות על ים ערפלי.
שם דרה ילדה – שמה לא תדע:
קראתי לה אנאבל לי.
משא לב אחר מלבד אהבה
לא היה גם לה וגם לי."

ואספר לכם סיפור שלא יחסר מלבכם. סיפור אהבה שכמוהו אולי נכתבו, אך שלא אחד מהם מתקרב למרגלותיו.
סיפור של אהבה וחושך. אמיתי. תמים.
זה נמשך בלילה קודר מהרגיל. השמיים השחורים התאימו לשעת החצות. פנסי הלילה העכירו את כוכבי הכסף המעטים שהציצו מבעד לענני הסערה האפורים של אותה תקופה חורפית.
היה קר, אבל לנו זה לא הפריע.
היינו צעירים אז, והייתה בנו תקווה. חום גופנו הספיק לנו כדי לשרוד בשלווה תחת כיפת השמיים, בעוד התגנבנו פעם נוספת, זה מביתו וזו מביתה, כדי להיפגש בסתר.
במקום הקבוע, מאחורי הכנסייה הגדולה של העיירה. מוזיקה רגועה ומתמשכת חדרה החוצה מבעד לקירות המבנה הגדול והישן ועזרה לנו לממש באמת את הפעילות המועדפת על שנינו.
רקדנו.
לאור הירח הלבן, המלא, שהתגלה מעלינו והאיר אותנו כזרקור על במה של מופע יחיד בתיאטרון חשוך, מדגיש רק אותנו ומכבד את מעשינו, אפילו אם יחשבו בעיני רבים ככפירה.
"בוא נתמסד." היא הציעה לפתע.
"מה?" התפלאתי מאוד.
"נתחתן."
"אבל אי אפשר." הזכרתי לה את מושא הטרגדיה.
"לא אכפת לי מההורים שלנו." היא אמרה בחיוך מוזר. "אני אוהבת אותך, ואני רוצה להתחתן רק איתך."
"הורייך לא יהיו מרוצים." אודה שפחדתי.
"אז נברח." היא העלתה הצעה נוספת, שלא העזתי מעולם להוציא בקול. "או ש… אתה לא רוצה?"
"לא, לא, לא!" מיהרתי להוציא את המחשבה מראשה. אחזתי בשתי ידיה חזק.
"אין דבר שארצה יותר מאשר להינשא לך." הבטתי אל תוך עיניה הכחולות והבהירות. אור הלבנה השתקף מהן, וראיתי את פניי, מסתכלות עליה בתשוקה.
מעולם לא הייתי נועז כל כך. היא גרמה לי לחשוב על הדברים יותר, ולהבין שיש כמה ששווה להסתכן עבורם. היא הייתה הראשונה שבהם.
המבוגרים תמיד אמרו- "חתונה בשידוך בלבד", "אהבה היא לילדים", "תסבו למשפחתכם גאווה"… ואני תמיד הלכתי לפי ההוראות האלה.
הוריי לא היו העשירים ביותר, לא הטובים ביותר, לא המוצלחים ביותר. כבר מספר שנים שהם מנסים להשיא אותי עם איזו עלמה צעירה וטובה, אחת שתוכל להסב לי שמחה, אבל ללא הצלחה.
הרי, אילו אנשים יירצו שביתם תתחתן עם בן איכרים פשוט?
גם לא הוריה שלה.
היא הייתה אצילה. היא הייתה בעלת הון, יודעת כל, חכמה, יפיפייה. כל מה שאני לא, ועדיין… היא מצאה בתוך ליבה את המקום בשבילי. רק בשבילי.
ואני מצאתי את שלי בשבילה, וידעתי ברגע שראיתי אותה, שעוד אחת כמוה לא תשבה את ליבי לעולם. היא תהיה, והיא- היחידה.
"אני אוהב אותך, אנאבל לי." אמרתי לה לפני שנפרדנו.
"זה לא שמי." היא חייכה בקלות כשאמרה לי זאת שוב. "ואני אוהבת אותך." היא שלחה אליי מבט כנות חמים, ושם דרכינו נפרדו, בפעם האחרונה.
כי בפעם הבאה שניפגש, לא ניפרד לעולם.
אמנם, הייתה לי הרגשה משונה אז. הרגשה של משהו לא טוב.