מצב נוכחי

את מבינה שמשהו לא בסדר, שמשהו השתנה
כשאת רואה שהתדמית שלך ממי שאת כל כך שונה.
ילדה שקטה, חסרת כריזמה שהכל חולף על ידה,
כשבעצם בפנים עמוק זועקת נפשך ומנסה לפרוץ את הדממה

את אותה האחת האכפתית שדואגת לאחר
בלי יותר מדי להעצים את עצמך או לדבר.
אותה האחת שיש לה הרבה מה להגיד אבל שומרת לעצמה.
אחת כזאת, שכל מה שקשור אליה הוא בגדר תעלומה.

את לא מושלמת, את יודעת שאת רחוקה מלהיות כזאת,
את ממעיטה מעצמך אבל בעלת מודעות יחד עם זאת.
התסכול והדיכאון הן תחושות מוכרות שבאות ומנקרות לאט
כמו בוץ טובעני שהולך ומעמיק ויחד איתו גם את.

את מבינה שמשהו השתנה, שמשהו לא בסדר
כשאף מילה לא נשמעת מפיך בחדר.
את מרגישה כלואה בחומות שבנית בעצמך
שגדלות וגבהות בצל החשוך של שמך.

כשהתסכול והדיכאון עוברים לאטם,
את מבינה שגם הרגש חלף לו יחד איתם.
את מוצאת את עצמך עזובה, שמוטה וכואבת
כשכל מה שאופפת אותך זו אפטיות מוחלטת.

וכשהאפטיות נמצאת מסביב וחודרת לתוכך בדקירות,
בחדר שאת כלואה בו נצמדים זה לזה הקירות
ורק כשאת יושבת במרכז החדר שפופה וחסרת אונים,
את מבינה שאין מי שיציל אותך מלבד כוחותייך האחרונים.