תשוקה לעוד ריגוש

"הגענו",הוא אמר.
אנחנו על גבעה,לפתע אני מבחינה בנוף-דיונות חול מכוסות בשיחים ירוקים ונמוכים.
אני מבחינה בבניינים מרוחקים ומוכרים.
"זאת העיר שלי!אני זוכרת את הבניינים האלו!",מדהים לחשוב שאולי אפשר לראות גם את הבניין שלי מהגבעה הזו,אך ככל הנראה שאי אפשר.
אני מביטה עוד קצת שמאלה ועמק ירוק ורחב ידיים נפרש לפניי,שמתי לב שלא רק את עירי ניתן לראות מהגבעה,אלא גם ערים אחרות.
מדהים לחשוב כמה אפשר לראות מגבעה קטנה,ובעיקר כשהיא לא כל כך רחוקה מביתי.
ירדתי מהאופניים החשמליים והמשכתי לבהות בנוף.הוא הזמין אותי לשבת על סלע בהיר,בעצמו התיישב על סלע אחר מולי.
הוא מצביע לכיוון השמש ואומר:"הייתה אמורה להיות עכשיו שקיעה,האייפון שיקר לי",צחוק קל יצא מפי.
"תיכננת שנהיה כאן בשקיעה?".
"לא תיכננתי".
היה מעט רוח אך זה לא הפריע לנו לדבר.
לאחר שיחה קולחת על דברים שלא באמת עניינו את שנינו,הוא אחז בתיקו והוציא משם כרגיל,איך לא-מתוקים בשבילי.
תמיד הוא דאג להביא לי כמה חטיפי שוקולד קטנים,ידע הוא אילו בדיוק אני אוהבת ואילו לא.
לא עבר זמן רב והשמש המשיכה לשקוע,נהיה קר.ראיתי צמרמורת על זרועותיו,לעזאזל,למה הוא בלי ג'קט.היה לי קר להסתכל עליו.
אך למרות שאני כן לבשתי ג'קט,נהיה לי קר והצטרפתי לסלע שלו.
את ראשי הנחתי על השקע בין הכתף,החזה והצוואר,ידיי עטפו את צווארו ואילו ידיו את מותניי.לפתע לא היה קר,אך הישיבה לא הייתה נוחה וניסיתי למצוא לעצמי תנוחה נוחה יותר.
"אל תתנתקי ממני,תמשיכי".
המשכתי בציות,הרי בין כה וכה הייתי חוזרת לזרועותיו.
הרמתי את ראשי מהשקע בכתפו ואת אפי הקריר העברתי על צווארו,עד שפי נגע נגיעות קלות בחמימות צווארו.הרגשתי את הצמרמורת בגופו וחייכתי קלות.
עוד זמן עבר ונהיה קר יותר ויותר עם כל דקה שעברה.
"את רוצה שנלך?קר כאן מדי".
"בסדר".
קמנו ונסענו מהגבעה,ליבי פועם במהירות ומשתוקק לעוד ריגוש…