מה לכתוב?

אני יושב וחושב. מה לכתוב? הכאב פוגע במוחי, הדמעות רבות לצאת, הכאב של לבי הפועם אך בקושי. תמיד כשכואב הייתי כותב את שעל לבי, הייתי מספר את סיפוריי ורגשותיי הכואבים לנייר, כך הרגש יצא במילותיי הכתובות ונשארתי רק עם הכאב, נשכב ובוכה עד שהשינה חטפה אותי. ועכשיו, בדמעות על פניי, מה אכתוב? ראשי כבר ריק, הנייר ספג את כל רגשותיי, איני עוד אוהב, נשאר רק כאב. הלב מכאיב בכל אחת מפעימותיו האיטיות, הפה רועד, הדמעות זולגות, השיר העצוב נשמע, ידיי בקושי מחזיקות את עפרוני, נקודות הקור תוקפות את גופי, כל רגשותיי כבר חסרים אך גופי ממשיך לענותי. למה אני לא זכיתי? למה לי מגיע הכאב והלב השבור שכבר נקרע מגופי? והתשובה ברורה, הכל באשמתי, הכל בגלל הפחד מאהבתי.. והדף הריק מתמלא במילים, אולי עוד יש משהו במוחי.. עוד רגש אחרון של ייאוש, עוד רגש אחרון שמונע את שינתי בבכי.. ועל הדף מלא הדמעות המילים מטפסות, וחיוך קטן מתגנב לשפתיי ומחזיר לכאב.. בעיניי המטושטשות אין אני בטוח מה אני כותב, רק תכתוב, רק תצליח לישון, רק תוותר.. ועכשיו בראשי האחרונה עולה.. האחרונה שריסקה את לבי, ואיך היא יכלה לעזור? אין היא ידעה את שעשתה.. רק הדמעות והמילים יודעות.. אולי אספר? לא, זה רק יכאיב.. והכאב מהדמעות מתחיל להדהד בראשי.. כבר לא בא לי כלום, אולי הגיע הזמן? אולי פה נפסיק? פה הדמעות ימהלו עם הדם? פה ידי תיחתך? האולר שם, מחכה לך.. למה הוצאת אותו מולך, עכשיו הוא מחייך וקורץ ומושך אליו.. אולי באמת הגיע הזמן? הגיע הזמן להפסיק עם הדמעות? אבל מה איתה? זאת שאמרה שבלעדיי החיים היו שונים.. מה עם זאת שראתה בך השראה, זאת שבעזרתך עוד כאן? אוף החיים כל כך כואבים, הדמעות שלי זולגות, מה מכאן? חיים או מוות? בבקשה..