מתוסבכת – פרק 10 ~לב בוכה~

היום אומרים היום, יום ההולדת של רון היום בערב והשעה עכשיו כבר שלוש וחצי, כמעט כולנו פה במועדון מנקים ומסדרים הכל, שמים את כל התפאורה ודואגים למוזיקה. הכל חייב להיות במקום. אני פה עם בר, ביחד אנחנו מכינות את התפאורה הממש מהממת, בכל הקירות תלינו חוטים צבעוניים שמילאו את כל הקירות הלבנים. הבנים סידרו את הרחבה ועמדת הדיג׳י, ושאני אומרת בנים, אני מתכוונת לאופק ובן. ״איך אתן תעדיפו, שהכניסה תבוא מפה לבפנים״ אמר אופק והלך במסלול מסוים כדי להדגים. ״או״ אמר בן, ״שניכנס ישר מכאן״ אמר את ההפוך מאופק. ״ישר מכאן״ אמרנו אני ובר יחד באותו הזמן. ״אי אפשר לעבוד איתכם״ אמר אופק בכניעה והתיישב על הריצפה. ״תקום זה מלוכלך״ אמרה בר והתקדמה להושיט לו ידיים לקום. ״אין לי כוח, אני מת מעייפות. למה רק אנחנו עושים את זה? איפה אופיר ואור? ודניאל?״ שאל והביט בנו, מחכה לתשובה. ״הם אמורים להגיע כל רגע״ ציינתי והתיישבתי על ידו, הרגשתי כאילו אנחנו שובתים עבודה. ״קדימה שיבואו, גל ממילא הולכת עוד מעט להיות איתו, הוא בטוח שנסענו למשחק בחיפה״ אמר אופק ובדיוק הפלאפון שלי התחיל לרטוט. ״איזה חיים ארוכים״ מילמלתי למראה הצג של השם של רון. ״הלו?״ עניתי ועמדתי על הרגליים. ״את באה? הולכים לבאולינג״ אמר בהתנשפות. ״מה יש לך? רצת?״ שאלתי למשמע ההתנשפויות המוזרות. ״כן רצתי אחרי לילך, היא לקחה לי את הפלאפון״ אמר שקולו התחיל להישמע ברור. ״הקטנה הזאת?״ ואמרתי וצחקתי בפלאפון, אחותו הקטנה ממש יודעת להציק לפעמים ״טוב אני אדבר עם אמא שלי ואני אצא אלייך״ אמרתי וניתקנו את השיחה. ״אוקיי״ אמרתי בניסיון למשוך את תשומת ליבם, ״החוקים פשוטים, בלי סנאפצ׳ט. מובן?״ אמרתי. ״היא צודקת״ חיזקה בר את דבריי ״הוא יכול לראות״. -״אוקיי אני הולכת לרון עכשיו ונפגוש אתכם כבר בבאולינג, עד אז אופק, תתחילו לסיים״. נפרדתי מהם וחזרתי הביתה להתארגן. נסעתי לרון, ולא רק אני, גם שי ונועם יבואו. ישבתי על יד אמא שלי באוטו בזמן שנהגה וקראתי את כל החפירות של השכבה בוואטצפ. ״תגידי יש משהו בינך לבין רון?״ שאלה אותי אמא בישירות מה שישר גרם לי להביט בה ולתהות אם היא באמת שאלה אותי את זה עכשיו. ״מה?״ שאלתי על מנת שתחזור על דבריה. ״יש משהו בינך לבין רון?״ שאלה. ״ביני לבין רון? ממש לא, למה את חושבת ככה?״ שאלתי אולי אפילו במעט תקיפות. ״לא יודעת זה נראה כאילו יש לו משהו איתך, הוא לא אמר לך כלום?״ שאלה אותי כבדרך אגב, כאילו זה היה כל כך מובן אליו שהיא רק הייתה צריכה לשאול. ״לא הוא לא אמר לי כלום, הוא בכלל בקטע של רן. וגם הוא חבר ממש טוב שלי, יכל להיות שזה סתם נראה לך״ אמרתי את התשובה הכי הגיונית לשאלה הכי הזויה שהיא שאלה. החזרתי את מבטי לפלאפון אבל זה לא עצר בעדה להמשיך לשאול. ״אוקיי, אבל אין אף אחד אחר שנמצא לך בתוך הראש עכשיו?״ שאלה. תהיתי אם לומר לה או לא, לא כי אני לא סומכת עליה או שאני מתביישת, כי אני לא בטוחה שאני מרגישה אליו עוד משהו. ״לא משהו מיוחד״ סיננתי לכיוונה והמשכתי לעסוק בפלאפון. ״ומה אתם מתכננים לרון?״ -״עכשיו אנחנו נצא לבאולינג ואז נחזור למושב ששם כבר סיימו לארגן ונחגוג כל השכבה״ אמרתי וסגרתי את הפלאפון אחרי שדאגתי שהכל מוכן. ״וכולם שילמו?״ שאלה בעודה פונה ברחוב המוכר מחוץ לביתו של רון, ״כן, הכסף אצל בר״ אמרתי בעודי פותחת את הדלת ״תודה אמא אני אפגוש אותך אחר כך״. ״בכיף אהובה״ אמרה וסגרתי את הדלת של האוטו, צופה במכונית יוצאת מהרחוב. התקדמתי אל עבר הבית שלו ונקשתי על הדלת. בפתח נעמדה מולי שרון אמא של רון ״שלום שרון״ חייכתי ממבוכה, הרבה זמן לא הייתי פה וכל פעם שראיתי אותה ביקשה שאבוא לבקר ״שלום גל יקירה״ אמרה בחמימות והזמינה אותי להיכנס פנימה, נכנסתי לבפנים וראיתי את נועם ושי יושבים עם לילך שהבעת פניה רצינית, נראה שהיא באמצע סיפור מרתק, הובכן לפחות בשבילה. נועם ושי רק צוחקים מההתנהגות שלה, התקדמתי אליהם ושי ישר קפצה וחיבקה אותי ״לאן נעלמת!״ אמרה וניתקה אותי מימנה ״שי! איזה כיף לראות אותך, עברו להם כבר חודשיים מאז?״ -״כן״ חייכה בחינניות, ״לא מאמינה עדיין שעברת בית ספר״ אמרתי ונועם ישר החליף את שי ונעמד מולי במקומה ״מה איתך גל עדיין בתולה?״ אמר וצחק, גרר את צחוקי יחד איתו ״מצחיק מאוד נועם״ ציינתי וחייכתי, ההומור שלו, הכי שחור. ״איפה רון, צריך לזוז״ שאלתי את השניים. ״הוא מתארגן הוא כבר אמור לצאת״ אמרה לילך לפתע מביטה בנו מלמטה. חריקה רכה של דלת נפתחת משכה את תשומת ליבי, רון יצא מחדרו. וואו. אין דברים יפים כאלה. רצתי וקפצתי עליו לחיבוק והוא נדחף מעט אחורה מהתנופה שלי. ״מזל טוב רונצ׳ו!״ אמרתי בהתרגשות, רון בתגובה חיבק אותי חזק ואז שיחרר ״תודה גל״ השיב בחיוך. יצאנו ביחד אל הבאולינג שנמצא במק, התחלנו ללכת והשיחה הייתה על כמה מאמרים שאופק או בן ינצחו, שי בכלל טוענת שהיא לוקחת את כולנו על שלושת אצבעותיה.
הגענו לשם וכל החבר׳ה כבר הספיקו להגיע, רותם ודניאל התעקבו מעט בגלל סידור המועדון למסיבה אבל הגיעו.
המשחק היה מהר יותר משציפיתי ״אתם פשוט עלובים״ אמרה שי בחיוך בזמן שלוקחת את כל הכסף של ההימורים שהבנים עשו. ״זה ממש לא היה מסודר, המספרים שלך היו גבוהים עוד מלכתחילה״ התלונן אופק כשבר מנסה לנחם אותו אך בעצמה צוחקת.
רון ובן עוד התווכחו כמה כסף כל אחד שם, ונועם מנסה להתחיל עם רותם, כמובן שבצחוק, זה סתם משעשע. אני ודניאל התקדמנו אל עבר הבר לשתות. ״נו זזים?״ שאלה דני בעודה מתיישבת על כיסא הבר. ״אחרי שהם יפסיקו להתווכח נצא מכאן״ אמרתי בחיוך והתישבתי בכיסא על ידה הזמנו מים קרים ושתינו, אחרי משחק אגרסיבי שכזה, התיבשנו. ״תגידי דני, אור יבוא?״ שאלתי בהיסוס מהתגובה שלה לשאלה שלי. היא רק חייכה אליי מבעד הכוס לכמה שניות ואז דיברה ״כן״ השיבה. ״אל תעשי לי את הפרצוף הזה״ השבתי במבוכה וקמתי אל עבר הילדים המוזרים שבמקרה חברים קרובים שלי ואמרתי להם שכדאי שנחזור אלינו למושב כי כביכול ״סוגרים פה בקרוב״ כולם הסכימו, טוב כביכול הסכימו. אנחנו עדיין לא סגורים כל איך נביא אותו למועדון, אבל לא חשוב, העיקר המסיבה בסופו של דבר. עלינו יחד עם ההורים של שי ורון באוטו ונסענו אל עבר המושב. ״שאטגן!!״ צעקו שי ורון, כל אחד לרכב אחר, צחקנו על הצעקה שלהם ונכנסנו למכוניות.
הגענו למושב, כולם נעלמו להם, ״הלכו הביתה״ במרכאות, ותקעו אותי לעשות לרון את גורם ההפתעה. ישבנו אצלי במרפסת, לפני הסיבוב שאנחנו אמורים לעשות, קשרתי את השרוכים. ״אתה בא?״ אמרתי לו ונעמדתי על הרגליים, מסמנת עם ראשי שנצא לסיבוב. הישר למועדון. ״אני רוצה להודות לך על היום גל את לא מבינה כמה אני מעריך את זה שהיית איתי היום״ . אמר רון לפתע בשקט הקצר אחרי שיחה מצחיקה, ״אל תהיה מגוחך רון, זה מובן אליו״. אמרתי בחיוך והוא הצמיד את צד גופי אל שלו לחיבוק. הגענו אל מול המועדון, הכל היה שחור, בלי ציוץ אחד, כל הכבוד להם. ״קדימה״ אמר רון משום מקום ״מה קדימה?״ שאלתי בחוסר הבנה, אך חשדתי שהוא יודע. ״פתחי את המועדון, אני יודע שאירגנתם לי משהו״ אמר בחיוך ממיס וממזרי שרק גרם לי לחייך חיוך נבוך ומלא תבוסה. פתחתי את הדלת והמזל טוב והפתעה לא איחרו להגיע, קונפטי חיבוקים ומוזיקה חזקה, איזה כיף באמת, חוץ מזה שעומר שיכור מהתחת, פעם ראשונה שהסטלן הזה אשכרה סטלן. רקדתי ואז ראיתי את אור עומד בצד ומביט אל כיווני, לרגע חשבתי שהוא סתם מסתכל על הרחבה, עד שהוא סימן לי לבוא אליו רגע, התקדמתי לעברו ושהייתי מספיק קרובה, לחשתי בצעקה ״מה קורה?״ שאלתי והוא חייך ואמר ״מעולה, איך את? הרבה זמן לא נפגשנו״ ציין. ״אתה זה שהתרחקת קצת מאיתנו״ אמרתי בחיוך מתנשא, הוא חייך במבוכה ״אוליי״ מילמל. אוף, עד שכבר התחלתי לשכוח מימך, אתה מחייך אלי ומדבר איתי והורס לי את הכל.
״איפה שירה?״ שאלתי כשלא ראיתי את הילדה היפה ההיא לידו. ״נפרדנו לפני שבועיים. היינו ביחד, אבל פרודים. לא משנה עכשיו..״ מילמל. הרגשתי מעט מוזר בסיטואציה, זאת אומרת אם הוא נפרד מימנה אז איך זה שהיו יחד בנשף. טוב אולי הגורל מסמן לי משהו- אמרתי לעצמי וחיוך מטופש עלה על שפתיי. ״רוצה נצא קצת החוצה?״ שאלתי בשיא האומץ, מנסה ישר לקרוא את שפתיו.״מה את אומרת!״ הגיע בן שכנראה שמע את מה שאמרתי, וגרם לי להיות מובכת. ״אתם לא הולכים לשום מקום! אללה מסיבה וואו!״ צעק בהתלהבות וגרר אותנו לרחבה. רקדתי ורקדתי בזמן שהעין שלי מנסה לתפוס את אור כל הזמן. בר ורותם ממש השתחררו ורקדו, אני המשכתי לשלוח מבטים לאור עד הרגע שכבר לא ראיתי אותו מזווית העין שלי, שהמשכתי להביט, כבר הבחנתי שהוא לא פה יותר לפחות לא במועדון עצמו. אז כמובן שיצאתי החוצה, כי … לא יודעת, פשוט יצאתי. הבטתי בו נשען על הגדר שמימין למועדון ומדבר בפלאפון, הוא ניתק את השיחה ואני התקדמתי אליו כי אני ילדה מפגרת. ״היי״ אמר בחיוך. ״היי למה אתה בחוץ?״ שאלתי ונעמדתי מולו. ״את רצית שנצא לא?״ הביט בי בחיוך, לא ממש עניתי, הנהנתי בחיוך. ״כן.. אבל לפני איזה רבע שעה אולי״ ציינתי את העובדה המטומטמת.״ -״אני…״ אור מילמל בחשיבה. הוא התקדם צעד אחד לכיווני, למאית שניה הייתי בטוחה שהוא מתכוון לחזור למועדון. בסוף הוא נעמד מולי, כמה שהוא התקרב יכלתי להריח את הוודקה, מסביר עכשיו גם את הריקודים המוזרים של הבנות, אולי אפילו גם הסיטואציה עכשיו? הוא נעמד ממש קרוב אליי והביט בי. היד שלו נשלחה אל הצוואר שלי, וידעתי, ואני יודעת מה הולך לקרות עכשיו. הרגשתי את החום ואת הפרפרים שמשתוללים לי בגוף אבל עם כמה שחיכיתי לרגע הזה, אני יודעת שהוא לא בשפיותו המלאה. אני יודעת שהוא חצי שיכור, אני יודעת שאני עוד התחרט, אבל לא אכפת לי. כי ברגע זה, אני רוצה את זה יותר מהכל, הוא שלח את היד השנייה שלו לגב התחתון שלי, לא יכלתי להוציא מילה חוץ ממילמול של השם שלו, הוא התקרב אליי ולחש ״אני רוצה אותך״ ובשנייה שאני מנסה להבין מאיפה זה בא מימנו, השפתיים שלו נחתו על שלי, לאט לאט, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה ולא רציתי להפסיק עכשיו, אז נענתי לנשיקה שלו באהבה, וכל הרגשות שחשבתי מוסתרים צפו מחדש לגוף שלי ושטו שם, הניחוח שלו, התשוקה והגוף המשגע שלו רק גרמו לי להמשיך לנשק אותו, הנשיקה הראשונה עם האהבה הראשונה, הוא הגביר את קצב הנשיקה עד שבר צצה. ״גל?״ אמרה ושברה את המצב. במהירות שמעוררת חשיבה, אור הזיז אותי מימנו. לשנייה הביט בי בהלם ואז בבר ״מצטער״ מלמל והלך. מה לעזאזל? אתה מצרפת לי תצורה ואז מביט בי כאילו נפלתי ממאדים, יכול להיות שזה בגלל בר? אולי באיזה שהוא מקום הוא לא רוצה שידעו כי הוא עבר פרידה לא מזמן? מלא שאלות מפגרות עלו לי בראש. ״את אמיתית?״ שאלה אותי בר ואני רק חשבתי לעצמי איך בדיוק היא חושבת שאני עשיתי משהו רע פה. ״אני אמיתית? אני לא מאמינה עלייך! את יודעת טוב מאוד כמה זמן חיכיתי לזה! את יותר מכולם.״ אמרתי אך רק הפנים המופתעות של בר השתיקו אותי. ״את כל כך עיוורת, שיטחית, אין לי מה לומר לך חוץ מזה״ אמרה אחרי שתיקה קצרה שהרגישה כנצח והלכה. מה לעזאזל?! באיזה זכות היא אומרת לי את הדברים האלה פתאום ולמה זה כל כך מפריע לה? אני אפילו לא מצליחה לבטא את מה שעובר לי עכשיו בראש ובלב, החלטתי שאני לא נשארת והתחלתי לחפש את רון כדי להיפרד וללכת. נכנסתי למועדון ״ראיתם את רון?״ שאלתי את בן ורותם. הם לא ענו לי, הם שלחו אחד לשני מבטים ואז הינהנו לי לשלילה. אפילו את אור לא מצאתי, אני מרגישה כל כך מבולבלת, זה קרה כל כל מהר, אולי לא הייתי צריכה לתת לזה לקרות ככה? המחשבות רק כרסמו אותי והחלטתי למצוא כבר את רון כדי שאוכל לחזור הביתה, אין לי כוח לפרצופים המוזרים של כולם והתגובה הזאת של בר…. לפני כמה ימים היא צחקה איתי ופירגנה לי, מה קורה לה לעזאזל? הכל פשוט לעזאזל. אני חוזרת הביתה עכשיו וזין על זה שרון לא פה, הייתי איתו כל היום, אני אראה אותו כבר מחר. בדרכי החוצה חיפשתי את אור. אבל מצאתי רק את בר, זמן טוב לישב עיניינים. ״בר״ ציינתי את שמה וגרמתי להסתובב לכיווני. ״את יכולה להסביר לי מה זה היה עכשיו?״ שאלתי ונדהמתי מימנה, היא לא הגיבה, רק עשתה פרצוף. ״את ממש פגעת בי״ הוספתי לדברי ברוגע. ״אני לא התכוונתי גל, אבל אני באמת לא מאמינה שאת לא שמה לב למה שקורה סביבך״ אמרה והתקדמה אלי עוד קצת. ״למה את מתכוונת?״ שאלתי בבלבול נוראי, אל היא רק חייכה ואמרה ״וואו״. והלכה. אני מרגישה מוזר ולבד, מה זה הערב המוזר והמדכא הזה? חזרתי הביתה ברגל ונכנסתי לחדר שלי, החלפתי לפיג׳מה ונחתתי על המיטה, אני אדבר עם כולם מחר, הלילה הכל כבד וכולם שיכורים. אור, כל הלילה הנשיקה הזאת לא תצא לי מהראש