מצוד הפלאות: פרק 30- פלא ניפוץ האשליה

קארי השתטחה והחליקה על הרצפה האדומה של החדר בו נמצאה כאשר איב קפצה והתנפלה עליה בכל כוחה.
"אה, מה את עודה?" היא צעקה עליה כשהתגוננה מכפות ידיה של איב שהמשיכו לגשת אליה במהירות ובכוח.
"אל תזוזי, אני צריכה את הכובע שלך!" איב מנעה ממנה מלהדוף אותה חזרה, אך קארי עדיין המשיכה להעיף אותה ממנה. ידיו של כריס תפסו בגופה של איב והרחיקו אותה מהכובענית, והיא קיללה בעצבנות אותו תוך כדי וביקשה שיעזוב אותה וייתן לה להמשיך בשלה.
"השתגעת לגמרי, מה את עושה?" הוא העמיד אותה על רגליה ושאל.
"אני- אה," איב ניסתה למצוא תירוץ טוב למה שעשתה כרגע, אך הדבר היחיד שעבר בראשה היה האמת, וזו לא הייתה אפשרות להעלות בקול מבחינתה.
"היא רוצה את הכובע שלי!" קארי התרוממה מחדש וסידרה את עצמה לאחר המאבק. "מסיבה מסוימת."
"באמת? למה?" כריס שאל אותה שוב.
"מסיבה מסוימת." איב שילבה את ידיה כשחזרה על מה שארי אמרה.
"איב." הוא העניק לה את המבט המנצח שלו שהמליץ לה לומר את האמת, כי ידע כאשר היא תשקר לו.
"זה לא חשוב." השיבה. "אין לך איזה נבואה לעצור? משהו על עולמות מתנגשים?"
"כן." הפעם ויתר לה כי ידע שהמשימה שלהם קודמת לכל. יהיה לו זמן לברר מה רצתה אחר כך, עכשיו הוא צריך להתרכז במשהו אחר.
לעצור את ההתנגשות, כן.
"אבל," הוא הסתכל לצדדים. "אף אחד לא כאן."
קארי צחקה. "אז מכיוון שהצבא שלך מאחר, נפוליאון, אני אוכל להמשיך בתוכנית שלי." את הכינוי שנתנה לו לא הבין, אך את כוונתה כן. התוכנית שלה… רק את המטרה ידע, אבל לעצור אותה עוד נדרש לו למצוא כמה פרטים. הוא נשאר עומד במקומו. לא היה לו מושג מה עליו לעשות כדי לעצור אותה. הוא הרגיש די… חסר אונים.
"תשמור על פיית המשמר שלך שלא תתנפל עליי שוב." קארי פנתה אליו, ואז ניגשה אל עבר מוט ברזל שהיה תקוע ברצפה במעמד אנכי. כריס תפס שוב באיב שרצתה לתקוף אותה מחדש על הכינוי שהעניקה לה. אך רק כאשר תפסה במוט ומשכה אותו למטה, הם שמו לב לבריכה הענקית שהייתה ממוקמת על הרצפה, לצד אותו מוט.
המים שבבריכה החלו להסתחרר. רוח טייפון חלשה עלתה ממנה והעניקה להם תחושה משונה, מוכרת אבל גם לא. משהו באוויר היה מיזוג של כמה דברים שונים יחדיו, והיה אפשר להבחין בזה גם מבלי לדעת מה המשמעות.
שלושתם ידעו מה המשמעות. רק אחת אהבה אותה.

לאקי רץ ונבח בכל כוחו ברחבי מסדרונות הארמון עד שמצא מישהו שיקשיב לו. זוג אחד.
הוא קרא אליהם, ולקח אותם בעקבותיו, לכיוון המקום בו קרתה התאונה.
דלתות הכניסה לחדר נפרצו בכוח שהיה חזק דיו כדי להעיף אותן לצדדים. המכשפה שהרסה אותך זכתה לביקורת מיידית מצד זה שעמד לצידה.
"למה את חייבת להרוס כל דבר?" גראנד התחנן לדעת.
"כי, נער סיפון… זה לא עניינך." איזי השיבה לו והתקדמה להיכנס יותר אל תוך החדר. היא הסתובבה ובחנה אותו היטב. "נראה ריק ביחס לחדר מלוכה." היא אמרה. "המלכה הזאת חייבת ללמוד יותר על כך מאמא שלי."
"כן, אמא שלך." גראנד נאנח והסתכל גם הוא על החדר. בזמן הקצר בו הלכו ביחד, הוא שמע מספיק דברים על המכשפה הרעה מהמערב כדי שיוכלו לספק אותו לכמה שנים טובות, אם סוגי הסיפורים האלה היו מספקים אותו.
"אנחנו כאן!" קול גבוה וזעיר נשמע לפתע ברחבי החדר, אך הוא היה חלש משי כדי להבחין שהוא באמת קיים. איזי לא הגיבה, גראנד תהה.
"שמעת את זה?" הוא היה חייה לשאול אותה.
"אני למדתי בחיי להתעלם מקולות צווחניים של יצורים קטנים." היא ענתה. "כדאי שגם אתה תתחיל."
"יש כאן מישהו?" הוא קרא בקול, ואיזי נאנחה באכזבה כי עשה בדיוק ההיפך ממה שהמליצה לו.
"כן! כאן!" הוא שמע קול חלש וזעיר פונה אליו ברקע, ואז התחיל לחפש, לתור אחריו.
"איזה זה כאן?" שאל.
"ליד כס המלכה!"
גראנד התקדם כפי שנאמר לו וניגס אל הכס. הוא הסתכל ובדק סביבו, עד ששם לב לכיפת הזכוכית השכובה למרגלותיו. סדק כבד הרס את שלמותה.
הוא ניגש לקחת אותה, אך לרגע נעצר.
"אל תיגע!" הוא הוזהר. "אם תיגע תיתקע בפנים גם!"
"לשחרר אותך?" הוא שאל את הבחורה המזוהה.
"כן, בבקשה!" היא קראה בשמחה. "אתה רק צריך לשבור את הכיפה."
"בסדר." הוא התרומם ושם את רגלו על דופנה. הוא הלך צעד וחצי לאחור, ובבעיטה הדף אותה אל הקיר. הזכוכית התנפצה והתפזרה לכל עבר, והארבעה שננעלו בתוך הכלא הקטן חזרו לגודלם המקורי ונפלו על הרצפה.
"תראו, תראו, זה ילד הכלבים הקטן." איזי הופתעה לראות את קארל בין הניצולים. "לא בדיוק מצליח לסייע."
"היי, הנה השיח המדבר." הוא קם על רגליו והחזיר לה בהערה משלו. היא לא נעלבה ממנו, היא דווקא העלתה חיוך.
"זו הייתה החוויה הכמעט הכי גרועה שלי," איימי התלוננה. "בפעם הבאה אני אשאר מאחור ואשתעמם."
נואר ניסתה לקום על רגליה, אך לפתע קראה בכאב בשקט. "אה," היא השתדלה לשמור על איפוק ולא לתת לאחרים לשים לב, אך העובדה שנשארה להיות חצי ישובה על הרצפה לא עזרה לה.
"מה קרה?" הבחורה הצעירה בעלת השיער השחור-אדום שהייתה כלואה איתם פנתה אליה בדאגה.
"חתיכת זכוכית נכנסה לי ליד." היא אמרה בטון מאופק בכאב. כולם הביטו בה, רובם בבוז, חלקם בדאגה, והיא עצרה פשוט התאכזבה שזה מה שגרם לה להתייאש.
למען האמת, זה לא היה רק זה. היא פשוט הרגישה שכבר אין לה כוח להתאמץ יותר.
קארל בא והתקרב אליה ותפס בזרועה. הוא משך אותה למעלה והיא נאנקה מהכאב החד שהפתיע אותה. הוא תפס בידה והסתכל על השבר שפצע אותה. היא הסתכלה עליו בעיניים גדולות, הוא הסתכל על הפצע.
הוא תפס בזכוכית הקטנה והוציא אותה מבשרה במהירות. נואר קראה שוב בהפתעה, ודמעה יחידה של כאב ירדה מעיניה.
"זה רק שבב קטן." הוא ניסה להרגיע אותה בטון האדיש שעדיין נשאר אצלו.
"תודה." היא אמרה.
"קחי." הוא הוציא מטפחת לבנה מכיסו ונתן לה אותה. "תלחצי עם זה על הפצע."
נואר הסתכלה עליו והנהנה. "תודה."
לאקי החל לרחרח את האוויר, ושוב נבח בעצבנות.
"הו, הוא שוב מתחיל לדבר." איזי סתמה את אוזניה בעצבנות.
"מה קורה?" קארל מיהר לגשת אליו ולעזוב את נואר. לאקי המשיך לנבוח, מצידו. כשקארל התקרב הוא התחיל לרוץ בכל מהירותו. "היי, לאן אתה הולך?" קארל התחיל לרוץ אחריו.
"ושוב, המרדף אחריו." איזי הוסיפה להיאנח. איימי ונואר עברו על פניה בריצה כשעקבו אחרי שניהם. היא שוב נאנחה, והסתובבה ללכת אחריהם.
כולם שכחו מהבחורה שעדיין נשארה בחדר, כי לא הבינה מה מתרחש. גראנד היה היחיד ששם לב, וחיכה לה.
"למה הם רצים? משהו קורה?" היא שאלה אותו כאשר התקרב אליה והגיש לה את יד הקרס שלו כדי לעזור לה לקום.
"אני מניח. הכלב הזה די חכם." הוא אמר.
"תודה." היא אמרה לו לפתע.
"על מה?" שאל.
"שחילצת אותנו."
"הא, זה לא רציני." אמר.
"זה היה רציני בשבילי." היא אמרה. "אז תודה."
"הא, אני גראנד." הוא נענע את הקרס שלו, אותה עדיין החזיקה, כאילו לוחץ את ידה.
"ליביה." היא שיתפה איתו פעולה וחייכה.
"את המלכה האמיתית?" שאל אותה.
"איך ידעת?"
"הארמון הזה נראה הרבה יותר מתאים לך מאשר לכובענית המטורפת הזאת. "הסביר. "ועדיין יש לך כתר על הראש."
"הו, כן." היא נגעה בו כדי להיזכר. "לפעמים אני שוכחת שזה קיים."
"בואי." הוא משך אותה בחוצה.
"לאן?" שאלה.
"להציל את הממלכה שלך, לא?"
"הו, כן. כן, כמובן." היא העלתה חיוך שמח ונתנה לו לקחת אותה איתו.