מיתר קרוע- פרק 5

פלג:
בשעה תשע וחצי התארגנתי בחדר, מוכן למפגש פסגה. ככה דניאל אמר כשהוא התקשר אליי, ואמר שהוא הצליח לשכנע את הבנות למפגש פסגה. מאז הפרידה שלי ושל אורי, החבורה כמעט ולא נפגשה בשלמותה, כל אחד בחר מחנה. אני שונא שזה קורה, זה מרגיש לי כאילו אנחנו ילדים קטנים, שלא מסוגלים להתראות אחרי פרידה. היינו אחת החבורות הכי חזקות שהכרתי, נפגשים כל הזמן, צוחקים על הכל, הבנים יוצרים קשר טוב עם הבנות, וחלקם מתפתחים משם גם לדברים אחרים, אבל בסיס טוב יש. עיצבן אותי שרק בגללי זה הפסיק. דניאל תמיד אמר לי לא לחשוב שאני האשם, כי כל המציאות חיים שהייתה סביבנו באותה תקופה לא השאירה לי ברירה אחרת, ושאף אחד לא רואה בי כחבר המגעיל שנפרד כי נמאס לו, אלא נפרדתי כי לא יכולתי. ובכל זאת, לפרידה שלנו היה מחיר.
"אני בחוץ," שלח לי דניאל בהודעה, החלטנו שהפעם הוא נהג תורן. כתבתי לו שאני עוד שתי דקות מגיע, לקחתי מפתחות וכסף בכיסים, ויצאתי מהבית, לא שוכח לנשק את אמא לנשיקת ביי כשהיא צופה בטלוויזיה. ירדתי במדרגות של הבית, מחייך אל האוטו היפה של דניאל ונכנס למושב ליד הנהג. האחרים כבר יגיעו בכוחות עצמם, אנחנו פשוט מגיעים מאותו איזור.
"איך אתה?" שאל אותי דניאל.
"מה זאת אומרת?" צחקתי.
"אל תהיה מפגר, אתה חושב שבימינו כל כך קל לראות אקסית במרחק יריקה?"
"בימינו לא, אבל לי כן. אתה לא מבין שאין לי בעיה יותר מידי גדולה בזה? אתה בעצמך אמרת כשנפרדנו שאני עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות. אני חושב שהיא התאוששה. בחייאת, עברו כבר כמה חודשים, אנחנו ילדים גדולים."
"האמת שאני מאושר. כבר שנים לא יצאנו לשם, ובטח לא בחבורה הזו. כבר נמאס לי לראות את הפנים שלך ביציאות, אני צריך את הבנות כדי שיגרמו לכם להיות קצת יותר מאופקים."
"אה כן? כשאנחנו עם בנות אנחנו יותר מאופקים?". דניאל צחק ואני הצטרפתי לצחוקו, והוא אמר לי שאני מטומטם אם אני לא רואה את זה. הוא נאנח ואמר שבכל פעם שיש בנות בסביבה, או אם אנחנו יוצאים עם הבנות, אז כולנו הרבה יותר מאופקים. אני ודניאל עושים 'שבוע שבוע' כמו שאנחנו קוראים לזה, שבוע הוא מוציא אוטו, ושבוע אני. הוא צחק ואמר שהוא בכל פעם שלא נגע באלכוהול, ואלה היו רק יציאות של בנים, ראה כמה אנחנו הרבה יותר משוחררים ועושים שטויות, מאשר כשאנחנו עם הבנות. כשאנחנו איתן, אנחנו רוצים להיראות נינוחים יותר, זורמים יותר, פחות יצורים כמו שאנחנו באופן טבעי.
"מי בא בכלל?" שאלתי אותו.
"כל החמש," אמר לי דניאל, "ככה לפחות נטע אמרה לי." נטע, טוב, זה יהיה משעשע לראות את נטע בסיטואציה אחרת. אני לא חושב שקבענו בכלל איך מתנהגים, אבל כמו שאני מכיר אותה, היא לא תסגיר את זה שיש לנו קשר עכשיו שהוא מעבר להיי ושלום. נטע תמיד הייתה הרגועה מכל חבורת הבנות- אורי תמיד הייתה הצוהלת והחייכנית, אני חושב שזו אחת הסיבות למה כל כך התאהבתי בה, ונטע הייתה המאופקת. שלוש הבנות האחרות, שאני מת עליהן באופן כללי, היו בביניים. עם אחת יש לי חיבור ממש טוב, היא ממש תמכה בי לאורך כל התקופה של אחרי מה שהיה. היא שאלה אותי את השאלות שכולם פחדו לשאול, ואני כתבתי את כל השאלות שלה, אחת אחת, זוכר בדיוק מה היא שאלה, ובאיזה נימת קול. כמה ימים אחר כך כשדיברנו על זה עוד פעם, היא ממש התפלאה שאני זוכר את מה שהיא שאלה. היא נאנחה ואמרה שהיא חשבה שהיא עברה את הגבול, אבל שהיא מרגישה שלפעמים בנאדם צריך שיישאלו אותו את השאלות הקשות, או יאירו לו נקודת מבט שאף פעם לא האירו. היא חכמה ממש, בין החכמות שהכרתי.
"רק תעשה לי טובה," אמר לי דניאל כשעצרנו את האוטו, "אל תשתכר לגמרי בסדר? בא לי שתהיה בראש, בכיף, אבל אל תהיה מפגר. אנחנו לא לבד היום." צחקתי ונתתי לו מכה קלה בגב, ואמרתי לו שיהיה בסדר. הוא צחק ופתח את הדלת שלידו ואני יצאתי אחריו, הולך לצידו עם הידיים בכיסים, עד לכניסה למקום שכל כך התגעגעו אליו. כבר בכניסה פגשנו במלצרית שלא ראינו הרבה זמן. היא אמרה בהפתעה שלום, וצחקה ואמרה שנעלמנו. נאנחנו ואמרנו שהיו תקופות לא קלות, אבל שהנה אנחנו פה עכשיו.
"השולחן הגדול פנוי, הגעתם בול בזמן, לפני שאנחנו מתחילים להושיב שתי קבוצות שם כי הם לא מכילים את השולחן הגדול. כרגיל? עשרה, שתיים עשרה איש?" היא צחקה.
"בדיוק," אמרתי לה, "אנחנו כבר נלך לשם. נחכה לשאר." לא מפתיע שהגענו ראשונים, לדניאל יש עניין בלהקדים או בלהגיע בדיוק בזמן. הוא לא מבין שלפעמים זה הדבר שהכי טוב, שאתה לא מגיע בזמן ואז כולם קמים כדי לומר לך היי. לפעמים אני הכי אוהב את זה ביציאות. כשאני נוהג, אז אנחנו מגיעים בחצי שעה של איחור. התיישבנו שנינו צוחקים, מעיינים בתפריט שכל כך הרבה זמן לא הסתכלנו עליו, ונרגעים. נהנים מהמוסיקה ומכל האווירה.
"שלום שלום," שמעתי צחוק מתגלגל מתקרב אלינו. הרמתי את הראש וראיתי את נדב וגלעד מגיעים מחויכים. זה הגיוני שהבנים הגיעו לפני הבנות? קמנו ונתנו להם חיבוק טוב, חיבוק מתגעגע, למרות שתכלס ראיתי אותם לפני יומיים. אנחנו הרי לומדים באותו בית ספר, ככה שקצת קשה לומר שהתגעגעתי. ישבנו וחיכינו לשניים המאחרים שתמיד אוהבים לאחר, וחיכינו גם לבנות. עשר דקות אחר כך הן הגיעו, מתוקות כמו שזכרתי אותן, חמש ביחד. זה או שהן נסעו ביחד, או שהן קבעו שהן יבואו ביחד, אבל לראות אותם ככה, פתאום בבום, החזיר אותי לתקופות הכי יפות שזכרתי.
אלה באמת היו התקופות הכי יפות- אורי תמיד הייתה יושבת לידי וצוחקת, ולא היינו מתנהגים כמו זוג מעצבן, אלא פשוט כמו צמד אחים טוב, והייתי כל כך אוהב את החברות שלה, כי הן תמיד גרמו לי לצחוק. קמנו כולנו, לתת חיבוק שבאמת התגעגע. שמעתי את דניאל ונטע צוחקים שהם ממש התגעגעו אחד לשנייה, ובעצם אני יודע שהם התראו לפני דקה וחצי. אורי התקרבה אליי בחיוך קטן, ואני חייכתי אליה חיוך גדול ונתתי לה חיבוק חזק. היא אמרה שאני נראה בסדר, שטוב לה לראות אותי ככה. נאנחתי בחיוך ואמרתי ששורדים, כי זו המילה שהתרגלתי לומר כששאלו אותי איך אני מרגיש. היא חייכה ועברה לתת חיבוק למי שהיה מימני, ואני המשכתי בסבב החיבוקים, מחכה לנטע.
"מה קורה?" שאלתי בחיוך כשהיא הגיעה מולי, נותנת לי חיבוק קצר.
"בסדר גמור," היא צחקה, "אתם פה כבר הרבה זמן? אורי התעכבה שעה, אנחנו מצטערות." צחקתי ואמרתי שזה תמיד היה לוקח לה המון זמן, אבל שכולנו רגילים. היא צחקה וחייכה אליי, והנהנה הנהון שאיכשהו הבנתי. היא רצתה להגיד שעכשיו פה, הכל טוב, ומה שיש אצלנו, הוא שלנו נטו.
"אל תדאגי," אמרתי מיד, גורם לה להסתכל עליי בפרצוף משועשע כאילו קראתי את המחשבות שלה, "היום שותים ונהנים."
"אני לא יכולה, הלוואי, הייתי מורידה איתך כמה שוטים. אני הוצאתי רכב," היא צחקה, ואני קצת התבאסתי, "בכל מקרה קבעתי עם דניאל. אם הוא לא שותה, אני לא שותה, אז אני מוציאה רכב. התנדבתי."
"אתם והחברות שלכם שתהיו לי בריאים…" נאנחתי וצחקתי. הלוואי ולי הייתה ידידה כזו טובה.
היא צחקה ועברה לנדב שעמד מימני, וכשכל הסבב הענק הזה נגמר, היא התיישבה כשמצד אחד שלה אורי, ומצד שני דניאל, והם מיד התחילו לדבר על דה ועל הא, ואני שמחתי לראות כמה היא קלילה עם כל הסיטואציה. אני בינתיים התחלתי לצחוק עם נדב על כמה דברים, ושכחתי שאנחנו נמצאים בחבורה כזו גדולה. הכיף בכל המפגשים הזה, זה שמספיק מבט אחד קטן של העיניים, וצחוק משותף, ואני אתחיל שיחה עם בנאדם אחר. ככה זה היה, ככה זה תמיד יהיה.
"טוב, אז לחיי עוד המון מפגשים, ושנפסיק להתנתק יא חבורה של חארות," אמרתי בצחוק, מרים את השוט, רואה את כולם, כולל החבר'ה שאיחרו בשעה, מסתכלים עליי בחיוך, ואת החבר'ה שהוציאו אוטו מרימים את כוס הקולה, או את כוס המים שהם לקחו, "ויאללה. תתכוננו לבקש מהמלצרית שיר שאפשר לשיר ביחד בקולי קולות." כולם צחקו, ואמרו לחיים, הסתכלו אחד לשני בעיניים והורידו את השוט, את השניים, או את המים, והאווירה הייתה קלילה כל כך, ונחמדה כל כך, כך שלא הבנתי איך זה לא קרה בחודשים האחרונים.
"יש שיר מיוחד שאתה רוצה?" צחקה איתי אורי, כשהיא מחזיקה בידה עוד שוט. הרמתי גם אני אחד, כי הזמנו כמה וכמה לשולחן. אמרתי לה שאני לא יודע, שצריך שיר מקפיץ, שאפשר מספיק לזייף בו, ומספיק לצחוק אחריו. היא אמרה שיש לה רעיון, והניחה את השוט שהיא הרגע החזיקה ביד, בחזרה על השולחן. צפיתי בה הולכת לרגע, והרגשתי תחושה קלה של געגוע. המפגשים האלה היו הנקודה שבה החברים של שנינו נפגשו- ובחיים לא חשבנו שזה יהיה קליק כזה חזק. כשהיא אמרה לי שהיא רוצה שאני אפגוש את חברות שלה, וכשבדיוק אותה מחשבה עברה לי בראש, אמרנו שנזמין מספיק חברים קרובים, כדי שזה לא יהיה כל כך מביך. לא האמנו שמהמפגש האחד הזה, תיווצר כזו חבורה, יווצרו כאלה חברויות. בסופו של דבר לדוגמא, אנחנו יצרנו את החברות העמוקה בין נטע לדניאל.
אחרי שהיא חזרה היא שתקה לכמה רגעים, ואז כשהסתכלתי עליה, היא התחילה לצחוק ואמרה שאני עוד אזהה את השיר כשהוא יגיע. אז ישבתי וחיכיתי, צוחק בינתיים עם ליר על אחד הסירטונים שראיתי לאחרונה. היא אמרה לי שזו סדרה מפורסמת של סירטונים, והתחילה לספר על עוד כמה משוגעים שהיא ראתה. אני מת על הקלילות שלה, ועוד יותר מת על זה שאנחנו באותו ראש. ממש באותו ראש.
השיר השלישי שהתנגן אחרי שאורי חזרה למקום שלה, היה השיר שהיא בחרה. זיהיתי את זה כי הוא היה שונה לגמרי מכל השירים האחרים שהתנגנו בבר, אבל לחלוטין שיר שיכול להקפיץ כאן את כולם. הרמתי את מבטי צוחק, והסתכלתי עליה, כשהיא מסתכלת עליי בחזרה, והנדתי את ראשי כמסמן לה שהיא התחמנית הכי גדולה של היקום.
"גשם כבר יורד וזה חורף, תל אביב חסומה וגם חיפה." אני אומר ומביט בה.
"שב ילד שב, אני אומר לך שב, ושנינו נוסעים בדרכי אפר." היא החזירה.
"מביט מבעד לזגוגית, יש לנו ארץ למה עוד אחת, בחוץ שקיעה של יום שני, וערבים מתפללים כי איזה חג." צחק נדב, יחד עם ליר. צחקתי צחוק מתגלגל ונעמדתי כשהגיע הפזמון.
"יש לי אישה, זאת האמא שלך, ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר." צחקתי ואמרתי בקול.
"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה." הצטרף אליי דניאל ונעמד, שם את ידו על הכתף שלי, ומחייך אליי צוחק.
"לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה." הצטרפה אלינו נטע מלמטה, מסתכלת על שנינו בחיוך, צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה.
"יאללה נטע תני לנו באיזה סולו פה." צחקתי, מרגיש שיכור מכלום, סתם מהאווירה, מהשיר המדהים שאורי שמה לנו ברקע. המלצרים הסתכלנו עלינו צוחקים, עם שאר החבר'ה שישבו בבר. היא צחקה והובכה, וכולנו עודדנו אותה, כל כך הרבה זמן לא שמענו אותה שרה.
"יש לי אישה, זאת האמא שלך, ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר. אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה. איך נגיע נגיע אם אין לנו ארץ חדשה." היא שרה בקול גדול, וכולנו הרענו לה, צוחקים, מחוקים קצת, אבל כל כך נהנים. אחר כך כולנו צחקנו, הסתכלנו אחד על השני, צוחקים ומזמזמים את המילים "ארץ חדשה." היא צחקה ולקחה שלוק מהמים, ואני הבטתי בה, משועשע מכל הסיטואציה. בקלות יכולתי להביך אותה הרבה יותר, אבל בינינו, כולנו רצינו לשמוע אותה שרה. כולנו מזייפים, אבל היא מעולם לא.
אחרי שנגמר השיר, ומחאנו לעצמנו כפיים, וגם חברים אחרים הסתובבו אלינו בחיוך ומחאו לנו כפיים, ראיתי את נטע קמה והולכת לשירותים. חיכיתי כמה דקות, ואז אמרתי לדניאל שאני הולך לשירותים וכבר בא. הוא צחק ואמר שהיה מדהים עכשיו, ואני אמרתי שהיה פשוט אדיר ומשחרר. צחקתי והתקדמתי אל השירותים, אומר בדרך היי לחבר שישב עם חברים שלו ליד שולחן וצחק איתי שהיינו אדירים עכשיו.
"את יודעת משהו," אמרתי כשהיא פתחה את הדלת של שירותי הבנות. היא נבהלה לרגע ואז צחקה, התקדמה אליי קצת ונשענה על הקיר.
"מה?" היא חייכה.
"הקול שלך, אפילו בשירים הכי שמחים, פשוט מדהים. ברצינות. אני מת לעבוד איתך, מת." הודתי בפניה. הייתי קצת שיכור, אבל עדיין, יכולתי להרגיש באמת שבדבר.
"אתה חייב את כל מה שהלך פה לאורי, אין ספק. היא ידעה לבחור בדיוק את השיר שיתאים לך, ולמצב רוח. לא אבד לכם הקליק." היא חייכה.
"את חושבת?" אמרתי לה בחיוך והסתכלתי עליה, צוחק קצת. היא הנהנה אליי בחיוך, ואמרה שהיא חששה מהרגע שניפגש, אבל שאנחנו פשוט מצליחים להראות לה איך אקסים אמורים להתנהג.
"מתי אנחנו קובעים?" שאלתי אותה, מחליף נושא.
"מתי שתרצה. תציע יום, אני אבדוק מה קורה איתי. זה תמיד תלוי בחזרות אבל אני רואה שיש לי זמן, ונחמד לי סך הכל איתך."
"אה כן?" צחקתי, "אני לא מעצבן אותך, או מנדנד לך, או חסר כל השראה מכדי לעבוד איתו?"
"אידיוט," היא צחקה ונתנה לי מכה קטנה בכתף, "תפסיק לדבר שטויות. יאללה אני אחזור, שלא יחשבו שטבעתי פה."
"בפגישה הבאה את שרה." קבעתי מיד, אחרי שהיא התחילה ללכת. היא צחקה והסתובבה אליי, מחייכת ומהנהנת.
"סגור, רק תכוון את הגיטרה ואני אשיר." הנהנתי בצחוק, רואה אותה מסתובבת וחוזרת אל השולחן של החברים, עוקפת מימין ומשמאל שולחנות מלאים באנשים. נאנחתי ופתחתי את הדלת של השירותים, מחויך, רגוע. אני יכול להתרגל לתחושה של האושר הזו.