מחרימי הרגשות – פרק 18

"ובכן ובכן ובכן ו-ב-כ-ן!" קרא פרנק.
"די." אמרתי לו, בוהה בו במבט חצי משועשע חצי כועס.
"האם הייתה התוודאות?" הוא שאל.
"לא ממש." אמרתי.
"אז אתה פחדן!" הוא קרא.
הוא ואני ישבנו ליד השולחן בקפיטריה לארוחת הצהריים.
ג'ק בדיוק עכשיו העמיס את המגש שלו באוכל. הוא כל הזמן צחק על זה שהוא אוכל כל כך הרבה, ואיכשהו נשאר רזה. לדעתי זה גיל ההתבגרות, ותאמינו לי, אני עובר אותו בפעם השנייה.
הוא טוען שאלו החייזרים.
"אני לא פחדן." אמרתי לו.
"בטח. בטח." הוא אמר, בוהה בי עם מבט משונה בעיניים.
"אמרו לך פעם שאתה מעצבן?" שאל פרנק.
"טוב, כן!" הוא קרא.
"באמת? מי?"
"אתה!"
"אויש, אני כל כך שמח!"
ג'ק הצטרף אלינו לשולחן.
"מה שלומנו היום?" הוא שאל.
"שאלת אותי את זה… חמש עשרה פעמים?" הצעתי.
"שווה את זה." הוא אמר בחיוך.
הוא התחיל לבלוס מהאוכל.
"אתה לא חושב שאתה צריך להוריד כמויות? יש לך מושג כמה זה משמין?" שאל פרנק במעין זעזוע קל.
"אני נער מתבגר."
"גם אני!" קרא פרנק. "ואני עדיין לא אוכל כזו כמות."
ג'ק קימט את מצחו. "זה כי אתה טיפש." הוא ענה.
אני צחקתי מהומור החריף של ג'ק. פרנק לעומת זאת לא כל כך ראה בזה בדיחה.
"אני לא טיפש." הוא אמר.
"אני יודע שלא. קוראים לזה חוש הומור." אמר ג'ק, בין נגיסה לנגיסה.
שתיקה שררה בין שלושתינו.
"אז על מה דיברתם לפני שהגעתי?" שאל ג'ק.
"דיברנו על זה שמשהו כאן צריך להתוודות לגבי אהבתו לליילה." אמר פרנק, ונעץ בי מבט רב משמעות.
"מה יש לך, פרנק?!" שאלתי.
"מי צריך להתוודות?" שאל ג'ק בעניין רב.
"אלדר." אמר פרנק. "למי יכולתי עוד להתכוון."
"בטח, בטח." אמר ג'ק, מביט באוכל שלו, פתאום בפחות תאווה.
ואז פתאום נפל לי האסימון…