סכין בחזה

אני מרגיש שוב את ההרגשה הזאת.

הרצון הבוער לקחת סכין מלובן ולנעוץ עמוק בחזה.

לדקור את לבי ולהפסיק את פעימותיו, להפסיק את האהבה.

כל מה שרציתי בחיים היה להיות מאושר, אך כל פעם שאני חושב שהחיים משתפרים ואני חוזר ללכת שוב, אני מחליק ומגלה שהחיים לא יפסיקו להכאיב.

כל פעם שאני מאושר, האושר מלווה בידיעה שזה אושר רגעי, הידיעה שעוד רגע תהרס לי עוד פיסה מהפאזל המפוזר שנקרא חיים.

גם כשאני מחייך, הראש בפנים מלא כאב ועצב.

כשאת מדברת, ואני מחייך, אני שמח על שזכיתי לדבר איתך, אך אז מגיע הכאב שאת לא תרצי אותי.

ליבי על הרכבת מתפתל ובטני עומדת להקיא, להקיא את המילים הכואבות 'אני אוהב אותך', אך אני יודע שהתשובה רק תכאיב ועולמי האפור ישחיר.

הרגעים השמחים ביותר בחיי הם הרגעים האפורים ביותר, רגעי הייאוש חסר המעצורים שמשאיר אותך ללא טעם בפה, כל גופך רפוי כשעינייך כבר עייפות מהבכי, הייאוש שמשאיר את עצבייך משותקים, את מוחך ריק. אני כבר לא מרגיש כאב, אני לא מרגיש כלום. הרגעים האלו שנמשכים לכמה דקות, ונגמרים בפרץ כאב נפשי שמלווה בדם על ידייך בניסיונך להשאירם. הרגעים שכדי להאריכם ולהזמינם אתה משתמש בדברים אף חזקים מהסכין, חזקים מהשיכרון בלב שבור, שיכרון של המוח.

עיניי אדומות, שפתיי ממלמלות בכאב את המילים, ידיי מתנודדות, הקור מכאיב לעורי החשוף ומשכר את חושיי, לבי דופק ומזרים את החומרים בדם, בראשי דופק פטיש המכאיב ומנפץ את השמשות שמגנות על סודותיי.

החושך מכסה אותי בעודי דופק בדלת, ומולי את עומדת, יפה כתמיד, גורמת לסכין הקר להיצמד לחזי. מוחי עוד לא ריק, כל שנשאר הוא המילים, המילים ששפתיי לוחשות רק לך בחשכה ממול ביתך כשהתקוות צועקות. 'אני אוהב אותך'. והסכין מפלח את ליבי, אך איני מת. העולם אפור, המילים נעלמו, ונשאר רק רוגע אפור, רק עיניים אדומות, רק ידיים שרוטות, רק כאב.