מצוד הפלאות: פרק 29- הדרכים המפוצלות בארמון הפלאות (+תקראו את הרציתי להוסיף ^^)

זה לא היה אמור לקחת יותר מדי זמן עד שפיניאס יגיע אל רפאל מרצונו. כל מה שהיה צריך לעשות זה לחכות.
אנג'י ורפאל הלכו במהירות באותו מסדרון ארוך שלא נגמר, וכבר הבינו שהארמון אליו הגיעו עלול להתגלות כמבוך לפולשים. הסיכוי שימשיכו ללכת ישר באותו כיוון במשך זמן רב כל כך מבלי להיתקל באף מחסום היה אפסי.
לרגע, כל אחד מהם חשב בעצמו שכבר הלכו לאיבוד בפינה ללא מוצא. הכל היה נראה אותו הדבר. אדם נבון מספיק יבין שזה בגלל שהגיעו להסתובב במעגלים, וזה מבלי שפנו לאף צד.
"תראה." אנג'י הסבה את תשומת ליבו לאחד מהוילונורות האדומים שקישטו בסידורם החוזר את הקירות התוחמים של מסלולם.
"מה?" רפאל שאל אותה בחוסר עניין ורצון עז להמשיך.
היא התקרבה אל החבל המשוחרר שהתחבר אל הוילון מלמעלה והציגה אותו לפניו. מלבד הקשר האחר שהיה בקצה שלו, נוסף עוד אחד מרושל מעליו. "כבר היינו פה קודם." היא הסבירה ונאנחה. "קשרתי את הוילון הזה לפני שני סיבובים."
"יופי." הוא חש תסכול. "לא רק שלא מצאנו שום דבר, גם נתקענו."
"פררר, מישהו ביקש את עזרתי?" קול שכבר היה מוכר לרפאל מפגישות רבות הדהד באוויר וגרם לו לנחור בעצבנות. מתוך הלא כלום הגיחה בהדרגתיות החתולה צ'שר, והיא ישבה בסיכול על האוויר והביטה עליהם בעניין.
"לא." רפאל ענה למרות שידע שזה לא ישנה.
"את החתולה שפגשה אותנו כשרק הגענו." אנג'י זיהתה אותה. היא התעניינה יותר בלתקשר איתה.
"את צודקת." צ'שר אמרה. "הופעתי לעזור."
"לעזור?" רפאל צחק. "את אחת מחיילי המלכה." הוא אמר ושתיהן הופתעו. "שמתי לב איך פיניאס הסתכל עלייך, הוא הכיר אותך." הוא הסביר. "וראיתי שצותת לנו כשהסתתרת בין ענפי העצים. יחסית לחתולה נעלמת את לא טובה בזה כל כך."
"טוב, אני לא ראיתי אותה." אנג'י העירה בשקט.
"הייתי שמח לומר שאני לא אפול בפח שלך." הוא הוסיף.
"ומה אם אומר לך שבכלל לא ניסיתי להסתתר?" צ'שר שאלה והאירה את מחשבותיהם מחדש. "ומה אם אגיש שיש לי את הידע לגרום למשימה שלכם להצליח?"
"מה אם אגיש שאני לא סומך עלייך?" הוא פנה אליה.
"אז אומר שאני מבינה למה." השיבה. "ומה אם אומר לך שאתה יכול לסמוך עליי, כי אף אחד לא יכול?"
"את מנסה לומר שאין לך שום צד?" אנג'י רצתה להבין. "את… לא באמת עובדת אצל המלכה?"
"הנה משהו שכולכם צריכים להבין.," היא ניתרה ונחתה על רגליה. "צ'שר לא עובדים בשביל אף אחד."
"אז מה בכלל האינטרס שלך לרצות לעזור?" רפאל עדיין לא מיהר להאמין למה שהיא אומר, ורק כדי להיות בטוח הוא היה מוכן להתערב עוד קצת. פיניאס יוכל לחכות, יש לו את כל הזמן שהוא מסוגל להשיג לעצמו עד שיגיע קצו.
צ'שר העלתה את החיוך הזה שלה פעם נוספת. שיניה חשופות במסר משונן שיאמר לכל המביט בה שהיא הסיבה ששום דבר לא בטוח עוד.

נביחות חזקות ותכופות הדהדו ברחבי הארמון ונשמעו על ידי כל הנמצאים. למרות נפחו הגדול והמסדרונות והחדרים המפוזרים והמפותלים, הם הגיעו לכל פינה. כל אחד שמע, וכל אחד תהה מאיפה הגיעו ולאן הם מכוונים.
שניים מתוך המאזינים היו איב וכריס. הם הלכו יחד, איב הובילה, וכריס לרגע נעצר כששמע את הקריאות. איב שמה לב לכך. היא נעצרה, ונאנחה לפני שפנתה אליו.
"אל תתייחס לזה." היא המליצה לו.
"אבל אני חושב שזה הכלב של קארל." הוא אמר. "אולי הם בצרות?"
"אם הם הצרות, אז הם יצליחו לצאת מזה בעצמם."
"איך את יכולה להיות בטוחה?" הוא שאל בספק.
"תסמוך עליי שאם איימי איתם הם יצליחו." השיבה. "שום דבר לא יעמוד בפני הרצון של המפלצת הקטנה." היא חזרה ללכת, וכריס מיהר להמשיך בעקבותיה.
"אני מקווה שאת צודקת." הוא מלמל בשקט.
"ברור שאני צודקת." היא הייתה בטוחה בזה. "אילו הייתי טועה, לא הייתי טורחת לומר את זה."
הוא שתק. לא היה לו מה לומר עוד.
האמת, זה גרם לאיב לדאוג. כנפיה רעדו למרות שהשתדלה ככל שביכולתה לעצור אותם. כריס לא הוסיף לדבר יותר, אבל היא ידעה שהוא שם לב ושבוודאי יש לו מה לומר.
ראשה הזדקף למשמע קול נוסף שנהר בגלי האוויר בתוך הארמון. הקול הזה גרם לה להסב את תשומת ליבה אליו. היא התעניינה בו הרבה יותר מאשר בנביחות המציקות של לאקי, כי אותו קול היה צחוק. צחוק גבוה וגדול, צחוק מוכר שלא היה יכול להיות סימן טוב מבחינתם.
"זו הכובענית." כריס העלה את הידיעה בקול, ולאחר שאיב אימתה את תחושתה על ידו, היא החלה לרוץ.
"היי, איב, חכי!" הוא מיהר לרוץ אחריה והיא לא האטה למרות הקריאה.
היא הייתה נחושה בדעתה להגיע אליה לפניו. אסור היה לו לדעת מה היא מתכננת, מה היא צריכה לעשות. אילו היה יודע… היא בעצמה לא יכלה לתאר מה יקרה אילו היה יודע.
דרך המחשבה שלו שונה לגמרי משלה. הוא עוד עלול להרוס את מה שהיא רוצה לעשות. את מה שהיא צריכה.