מאז ולתמיד – עונה 2 – פרק 26

תומאס (תומי) גרייס- 

יש לנו אמרה במכבי האש, משהו קטן שלמדתי. 
תפקידנו להסתער למקומות שאנשים נמלטים מהם. 
בכל יום שאנו מגיעים לעבודה עלינו להיות מוכנים לסכן את חיינו בעבור זרים מוחלטים, מלמדים אותנו לא להיקשר לאנשים אותם אנו מצילים, כי… 
לא משנה כמה אנו משתדלים… 
לא כולם שורדים.
אני מניח שבחרתי בעתיד הזה כי רציתי להרגיש שאני כן יכול להציל מישהו, ששום דבר לא יכול לחמוק מבין ידיי. 
וזאת הטעות שעשיתי. 
חשבתי שאני כל כך טוב במה שאני עושה כי סיימתי את האקדמיה בהצטיינות עד שלא שמתי לב עד כמה אני נקשר אל הקורבנות. 
אל האנשים אותם אני מחלץ מבין הלהבות הרבות והשורפות. 
וכשהם לבסוף היו מתים, בקושי הצלחתי לשאת את השברים הרבים.
אחרי שליסה שברה את ליבי בפעם הראשונה הרגשתי כל כך חסר אונים עד שחשבתי שלא אוכל לשאת כוח שוב בחיי. 
אבל כשהצטרפתי למכבאי האש ורצתי ביחד עם כולם אל תוך ביניין בוער… נהפכתי אדם חדש. 
אני לא יודע מה קרה לי הלילה… בין הלהבות שהקיפו אותי מכל עבר, הייתי בטוח בעצמי כל כך שאני אהיה פשוט בסדר. 
שאני אעבור את השריפה הזאת כמו כל שריפה אחרת, הייתי בטוח בכוח החדש שניתן לי. 
אני פוקח את עיניי לאט ובזהירות , זה מרגיש כאילו אני קורע את עפעפיי ממקומן הטבעי ולובן זוהר מיד מאיר אותי וגורם לי להסתנוור לרגע קל. 
גרוני כל כך יבש ושורף, כאילו הלכתי שעות וימים במדבר מת מצמא לכל טיפת מים שהיא. 
חם לי כל כך, אני לא יכול להיפטר מהרגשת החום האופפת אותי. 
אני מרגיש כאילו חלק ממני מת… 
״תומאס!״ אני שומע קול רך ומוכר, אני מנסה להרים את ראשי מהכרית הלבנה אבל שום כוח לא נמצא בי כדי לעשות פעולה פשוטה.
היא מתקרבת אלי ויושבת על קצה המיטה הלבנה והקטנה עליה אני שוכב. 
״רוז…״ אני מלמל כמעט באכזבה, כל כך רציתי שזאת תיהיה ליסה, אך היא עזבה את העיירה והשאירה את כל מה שהיה מאחוריה. 
״ששש… אל תדבר״ היא ממהרת לומר, על פנייה העדינות עובר במהירות זיק קטן של חמלה, כאילו היא מרחמת עלי באיזה שהיא צורה. 
״לעזאזל!״ אני מקלל בקול הכי רם שמצליח לצאת ממני וזה בעצם רק לחישה שקטה. 
״בקושי מבחינים בזה״ היא אומרת בהרמת כתפיים קטנה כשהיא מבינה למה בעצם קיללתי. 
״תראי לי״ אני מבקש ממנה, הלהבות…
היא מוציאה מתיקה הזרוק על הכיסא לצד המיטה עליה אני שוכב מראה קטנה ועגולה. 
היא מכוונת אותה אלי והשתקפות מנורת הפלורסנט הקבועה בתקרה מסנוורת לרגע את עיניי. 
אני מביט על פניי, הצד השמאלי של פניי, מהחלק התחתון של לסתי ועד אמצע הצוואר כוויות חמורות ואדומות שהשחיתו את עורי החלק לגמריי. 
הדמעות עומדות בעיניי, זיק של כאב ממלא את ליבי לרגע וגורם לי להחמיץ פעימה הכרחית וחשובה.
הלהבות, האש, הם אכלו אותי, השחיתו אותי… 
״הרופא אמר שזה לא כזה חמור כמו שזה נראה, בעוד כמה שנים הכוויות הדהו כמעט לגמרי!״ היא מנסה לעודד אותי עם חיוך מתוק וקטן על פנייה העדינות. 
ידעתי שזה יגיע באיזה שהוא שלב, במוקדם או במאוחר.
אני דוחף את המראה שממול פניי, אני לא מעוניין לראות עוד את מה שהשרפה עשתה… 
אבל באיזה שהיא צורה מטורפת, זה לא כל כך מפריע לי. 

_________

-ליסה בל מיראנדר- 

נשארתי בעיירה הקטנה והרחוקה מעיירת הולדתי, הקסם המוזר שלה החליט להשאיר אותי. 
אני מתעוררת לעוד בוקר במוטל הישן שבמרכז העיירה, עד שאני אצליח להשיג עבודה ודירה אני בינתיים ישנה בחדר קטן ורעוע. 
אני פותחת את הפלאפון, את המכשיר החדש שקניתי לא ממזמן, את הישן שהיה ברשותי עד עכשיו ריסקתי וזרקתי כמה שיותר הרחק ממני. 
לא הבאתי לאף אחד את המספר החדש שלי, לא לרוז, לא לאושן ולא לאף אחד אחר מהחבורה. 
רק לאימי שתוכל לתקשר איתי ולדעת שלא נקלעתי לאיזה שהיא צרה צרורה. 
הודעה חדשה. 
אני נכנסת אל תקיית ההודעות, מסתכלת על המספר הלא מזוהה המופיע מול עיניי הכחולות כהות. 
זהיתי לבד את המספרים, את המספר המוכר כל כך להחריד של רוז. 
נאנחתי בשקט ונכנסתי אל ההודעה החדשה. 
-ליסה אני יודעת שרצית לעזוב ולהתחיל מחדש, אבל אני חושבת שכדאי שתדעי זאת, תומי נפצע בקריאה האחרונה שלו. 
הלהבות שרפו אותו, הוא במצב נורא קשה בבית החולים- 
ליבי דוהר לפתע בתוך בית החזה שלי, אני קמה במהירות מהמיטה ומחייגת את המספר המוכר של רוז חברתי הטובה. 
תוך מספר שניות בודדות היא עונה לשיחתי. 
-״ליסה…״ היא מתחילה לומר אבל אני מיד קוטעת אותה ושואלת לשלום תומי. 
-״הוא בסדר? בבקשה תגידי לי שכן!״ אני מתחננת אליה בקולי. 
למה דווקא הוא? למה דווקא תומי? 
-״הוא חזר להכרה ליסה, הרופאים לא משוכנעים שיהיה בסדר הוא נפצע קשות״ מתחילה לומר ועם כל מילה אני מרגישה איך גוש מצטבר לאט בגרוני ומפריע לי לנשום בצורה חלקה. 
-״חלקים מפניו וצווארו מכוסים בכוויות, הוא שאף כל כך הרבה גז ועשן שכל ראותיו מלאים כוויות פנימיות גם הן״ היא אומרת לי ואני מרגישה איך הדמעות מתחילות להצטבר בשכר שבעיניי, מאיימות לפרוץ. 
-״הוא ער ומדבר, כולם משקרים לו לגבי המצב שלו, כל תחנת הכיבוי נמצאת פה, כמעט חמישה-עשר כבאים יושבים במבואה…״ היא אומרת ונשמעת כל כך עייפה, בטח היא היתה איתו כל הלילה בבית החולים.
״הרופא אמר שהוא צריך את כל התמיכה האפשרית שהוא יוכל להשיג כדי להחלים כמו שצריך ולחזור לתפקוד מלא״ היא אומרת בקול שקט ובפעם הראשונה אפשר לשמוע מקולה את חוסר התקווה. 
דווקא רוז… שהיא הכי אופטימית מבין כולנו, דווקא היא מאמינה שאין עוד תקווה. 
אני לא מדברת, אני לא יכולה, המילים אבדו מפי והדמעות כבר החלו לזלוג על פניי לאיטן. 
-״את חייבת לחזור הביתה ליסה, אם לא בשבילך לפחות בשבילו… הוא זקוק לך״
היא אומרת במלמול שקט ומנתקת את השיחה, משאירה אותי מבעדה השני המומה כל כך ובוכה.