מיתר קרוע- פרק 3

נטע:
נפגשתי עם פלג ביום שישי בבוקר, אחרי לילה מלא בדברים משונים. אורי לקחה אותי לאחד האירועים הכי הזויים שאי פעם ראיתי- עד עכשיו לא הבנתי מה זה בדיוק היה. היו שם מלא אנשים, שדיברו על המון דברים פלצניים, וההורים שלה, שאני מכירה כבר כל כך הרבה זמן. היו כל כך נחמדים לכולם, ולא הבנתי איך הם מצליחים להישאר ככה עם הפלצנים האלה שמסתובבים סביבם. הם היו ההיפך הגמור מהם- מדברים עם אף מורם, חושבים שהם מנהלים את העולם, ואולי באמת כך, אבל תשמרו על זה בשקט. יש עבודה ויש חיים מחוץ לעבודה. אל תשוויצו בעבודה שלכם אחרי העבודה, אחרת איפה תהיה ההפרדה?
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי כשהתיישבתי ברכב של פלג. לא ראיתי אותו המון זמן, חודש לפחות, חודש וחצי. הוא השתנה קצת, התבגר קצת. הוא חייך אליי ואמר שהוא לא יודע, שהוא נסע עם האוטו עד לכתובת הזו אבל לא חשב מעבר לזה. שאלתי אותו איפה בא לו להתחיל לחשוב על דברים שלא בא לו לחשוב עליהם.
"זה בא לך בטבעי?" הוא שאל אותי בצחוק.
"מה?" הסתכלתי עליו משועשעת.
"המשפטים המבולבלים אבל המלאי חוכמה האלה." הוא צחק. אמרתי לו שאפילו לא שמתי לב, והוא אמר שאי אפשר היה שלא. הוא נאנח אחר כך ואמר שהוא לא יודע מה להציע לי, כי הוא לא יודע כמה הוא יוכל באמת להיפתח עכשיו. שאלתי אותו על השבע שעבר, ואם זה קשור לזה, והוא אמר שזה לא קשור לעומס שהוא נמצא בו. הוא נאנח ואמר שלפתוח את כל הרגשות מול אדם חצי זר, מחשבות שהוא לא חשף מול אף אחד אחר, זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותו. הוא מפחד שיראו אותו חלש, מפחד שמישהו ירגיש בזה שהוא חלש אל מול כל מה שהולך מסביב. מה שהחזיק אותו את כל התקופה הזו, הייתה הידיעה לזה שאנשים חושבים שהרבה יותר קל לו, שהוא יזכור את אח שלו עם הדברים הכי טובים, ועם כל מה שלימד אותו, וכל מה שחינך אותו אליו, ולא יחשוב על היום שבו אמרו לו, על ההודעות בחדשות, על החברים שלו שנהרגו יחד איתו.
"תפנה פה ימינה, בסדר?" כיוונתי אותו. הוא הנהן אליי בחיוך ועבר לנתיב הימני כדי לפנות ימינה. הוא שאל לאן נוסעים, ואני אמרתי לו שלא ישאל שאלות מיותרות, אלא שייסע איך שאני אומרת לו. הוא צחק ואמר שזה מרגיש שאני המורה לנהיגה שלו, שרק אומרת ימינה או שמאלה, ואני צחקתי ואמרתי שלעולם לא הייתי יכולה להיות מורה לנהיגה, או נהגת מונית, יותר מידי זמן במכונית מחרפן אותי.
"גם אותי מחרפן לשבת כל הזמן, למרות שבמכונית זה שונה, הנוף משתנה."
"קשב וריכוז?" שאלתי אותו. לתשעים אחוז מהילדים בבית הספר שלי יש איזשהי הקלה, אפילו הקלה שבקלות.
"ממש בקטנה, זה התחיל להתפתח רק לאחרונה. אני בדרך כלל מצליח להיות בריכוז שעות ארוכות, הרבה חברים שלי ממש לא."
כיוונתי אותו עוד קצת, פעמיים ימינה, ופעם אחת שמאלה, עד שהוא התחיל לנסוע ברחוב רנדומלי לחלוטין, ככה לפחות הוא אמר. ביקשתי ממנו לעצור בצד, והוא עשה כבקשתי. זו הייתה שכונת מגורים, לא יותר מזה. הוא החנה את האוטו, בחנייה מושלמת, ודומם מנוע. חייכתי אליו ואמרתי לו שיבוא אחריי, והוא שוב הנהן, ופתח את חגורת הבטיחות. תוך דקה וחצי היינו בחוץ והתחלתי ללכת לצידו, מובילה אותו לאן שרציתי ללכת. אני אוהבת את זה שהוא לא קבע משהו מסודר, ובא קליל. חושש וקליל. לא הבנתי בסופו של דבר למה דווקא אני, אבל זה יותר מידי מוקדם לשאול אותו למה הוא בחר דווקא בי. יש מאות אנשים אחרים שהוא יכול היה לבחור להיפתח אליהם. אולי איתי זה קצת אחרת.
"הגענו." אמרתי לו בחיוך כשעמדנו מול כמה מדרגות שמובילות למעלה. הוא הרים את ראשו וראה את בית הקפה השכונתי הקטן שאני ואמא גילינו. אני והיא היינו עוברות הרבה עם האוטו ברחוב הזה, מסתכלות על בית הקפה מהצד ותמיד נאנחות ואומרת שצריך לבדוק אותו. פעם אחת החלטנו באמת לעצור ולבדוק מה יש בו. כשנכנסנו, השאלה שלנו השתנתה למה אין בו.
"איך גילית על המקום הזה?" הוא צחק וחייך, מתקדם יחד איתי, ואז פותח את הדלת ונותן לי להיכנס. העברתי את המבט אליו, והסתכלתי עליו צוחקת, והוא הרים את המבט וקלט את הצחוק שלי. הוא לא הבין למה צחקתי, ואז אמרתי לו שאני לא רגילה למחוות האלה. הוא צחק ואמר שאני ממש מפגרת, ואני חייכתי ואמרתי שאני יודעת, שזה מאובחן. הוא חייך ונכנס אחריי לבית הקפה.
"סיפרת למישהו?" הוא אמר אחרי שבחרנו משהו קל לאכול. בחרנו ארוחת בוקר קלילה, כי בכל זאת, בוקר יום שישי, לא נזמין איזו שקשוקה או חביתה? בעיקר במקום כזה. הנדתי בראשי לשלילה, ואמרתי לו שאני חושבת שזה יותר מידי אישי מכדי לחשוף את זה. הבהרתי שממש יצא לי לחשוב על זה, על מה זה לכתוב בשביל בנאדם שאף פעם לא היה רגיל לכתוב. כשאח שלו לימד אותו לנגן בגיטרה, הוא בטח שר שירים של אנשים אחרים, כמו השירים שאני מרגישה הכי בנוח לשיר.
"אתה יודע שאף פעם לא שמעתי אותך שר? לא ידעתי אפילו שאתה שר."
"גם אורי לא יודעת," הוא גיחך, "היא יודעת שאני מנגן, לא שאני שר. אני לא שר כל כך הרבה, אני לא חושב שהקול שלי יעשה טוב למישהו."
"שטויות. גם אני פחדתי לשיר כשרק התחלתי, מבחינה מקצועית כמובן. ההורים אומרים שהתחלתי לשיר כשהייתי בת שנתיים, הם פשוט שמעו אותי במקום מדברת, מתחילה לזמזם, לעשות 'אה' ו'או', שנשמעו ממש בסדר."
"ומתי זה נהפך למקצועי?"
"כשעברתי לחטיבה," חייכתי אליו, "עד היסודי זה היה סתם תחביב. אפילו לא הלכתי לתחרויות של כישרונות צעירים או כל השטויות האלה, אהבתי לשמור את הכישרון הזה לעצמי. ותמיד כתבתי, מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי, אז התחלתי להלחין את הדברים שכתבתי כשהתבגרתי. בכיתה ח' שילבתי בין שלושה שירים, שכולם עסקו בנושא אחד, וחיברתי מזה שיר אחד. הוא מיוחד, ממש."
"לא ילדותי?" הוא חייך אליי בצחוק ולקח ביס מהאוכל שהגיע שלוש דקות קודם לכן לשולחן.
"באופן מפתיע לא, הייתי עם מחשבות נורא עמוקות בכיתה ח'."
"אני כמעט ולא זוכר את עצמי בכיתה ח', היא ממש שנה שעפה. יש הרבה כאלה, גם סוף י"ב תטוס ואז כבר צבא. הגיבוש בעוד חודש בערך, את לא מבינה כמה אני מכין את עצמי לזה."
"ההורים לא מפחדים? עוד ילד בקרבי?" שאלתי אותו. הוא נאנח והסתכל עליי, חצי עצוב, חצי מבין שהשאלה הזו הייתה חייבת להישאל. הוא אמר לי שהם השלימו עם זה שהוא לא הולך לוותר על להגיע לתפקיד קרבי, עם כל הסיכון שבדבר. הם היו יכולים לחתום שהם לא רוצים, לא עניין של בן יחיד, אלא לאור מה שקרה עם אחיו. הוא בחר שלא, הוא אמר להם שאין שום סיכוי, וזה לא עניין של ללכת ולהמשיך את הדרך של אחיך הגדול, אלא זה החלום מגיל צעיר לשרת בתפקיד קרבי. הוא גם לא רוצה להיות ביחידה של אח שלו, הוא רוצה דרך משלו, משהו שהוא בעצמו יצר, לא להיות ההמשך של, אלא להיות תחילת המסלול שלו.
"הדרך שלי, מול המשך דרכך." נאנחתי בחיוך, מהרהרת במשפטים שלו, בתובנות שלו.
"הוא היה יכול להיות גאה בי, ברצינות," הוא נאנח ושתה שלוק מהמים, "הוא תמיד אמר שתהיה לו גאווה ענקית להצטלם איתי את הצילום הראשון של שנינו על מדים. איפה אני ואיפה הוא."
"אתה חושב עליו כל היום?" שאלתי. הוא צחק צחוק קטן והרים את ראשו אליי.
"את יודעת משהו," הוא חייך, "כבר פחות משהייתי חושב. בחודש וחצי הראשונים זה היה כל החיים שלי, כל מה הצלחתי לקרוא לו החיים שלי. אחר כך פשוט מנסים לעכל. לא היה לי זמן יותר מידי להתמהמה, אלפי אנשים באים אלייך, מחזקים אותך, עוטפים אותך בחום שלהם, ואתה מפחד שזה יילך ברגע שהם יפסיקו להגיע. אתם לא הפסקתם להגיע בחודש הראשון, לא נתתם לי להרגיש שהשבעה נגמרה כי תמיד עטפתם אותי סביב. אחר כך כבר התחילו לטפטף, להגיע פחות, להתעסק במה שכולנו מתעסקים בו- החיים שאחרי. נכנסתי לשגרה של להבין שצריך להמשיך הלאה. זה כל מה שעשיתי."
"אני חושבת שחשבתי כמוך עליו במשך החודש וחצי הראשונים. אני לא מכירה מה זה אח גדול, בתור אחות בכורה, אני לא יודעת מה זה ללמוד כל כך הרבה מהאח הגדול שלך, אבל מהמעטים שראיתי, והרבה ממה ששמעתי מאורי, אף פעם לא דאגת לו שיצא לצבא. תמיד נתת לו חיבוק חזק בבוקר של יום ראשון, לפני עשרים ואחת, לפני עשרים ושמונה, לפני השבועות הכי קשים ומאתגרים בחיים שלו, וידעת שהוא יחזור בשלום. אף אחד מאיתנו לא תכנן את המבצע הזה, אף אחד לא תיכנן שייקחו לך את אחיך. וכשחשבתי על זה, כל היום בערך, התרסקתי, הרגשתי שזה כל כך לא פייר, שזה מה שאתה עובר, שזה מה שקורה עכשיו בעולם שלך, ושאף אחד מאיתנו לא יבין אותך כמו שאתה מבין. לא יבין את הכאב ואת כל מה שהיה ביניכם."
"את נראה לי יודעת, שזו הסיבה העיקרית שמה שהיה ביני לבין אורי נגמר."
"בטח," נאנחתי, "ובתור חברה טובה שלה, לא יכולתי להסכים עם המעשה שלך, אבל הבנתי אותך, לחלוטין הבנתי אותך. היית צריך להתמודד עם זה לבד. אם היית מתמודד עם זה בלהיאחז בעוד מישהו, שלא בטוח יישאר שם לנצח, לא היית חזק כמו היום. בוא נגיד ככה, לא היית מסוגל לכתוב על זה, לא היית פונה אליי כדי שנדבר ונכתוב יחד."
"לא כעסת עליי?" הוא שאל אותי מופתע קצת, מתעניין בדבריי. הנדתי את ראשי לשלילה וחייכתי אליו, מעבירה קצוות שיער למאחוריי האוזן.
"החלטתי לקחת צעד אחורה, לחזק את אורי כמה שאני יכולה, אבל להבין שעשית את מה שאמור היה לעשות לך טוב. אני חושבת שאתה גם שלם עם זה, עם כמה שזה היה קשה." הוא שתק לכמה שניות, נאנח וחייך אליי. הוא שיחק עם שתי אצבעותיו עד שפתח את הפה ואמר שמרגיע אותו לדעת מהצד השני, מהחברים שלה, שלא נוטרים לו טינה. הוא לא יכול היה להתמודד עם המחשבה שהוא פגע בעוד מישהי, בטח לא בתקופה שהכי פגעה בו.
"אם לא היה קורה מה שקרה, אתה חושב שעוד הייתם יחד?"
"העולם גדול, אבל אני מסרב לחיות בעולם של מה אם. מה אם הוא היה נשאר בחיים?"