מיתר קרוע- פרק 2

נטע:
אחרי הלימודים הלכתי לי ברגל למקום החזרות הקבוע שלנו. לקראת מופעי הסיום, הקרובים בצעדי ענק, ממש עוד חודש לטירוף, אנחנו מתאמנים פעמיים בשבוע. זה נקרא רסיטל סיום. אני מכירה המון בתי ספר שזה מובנה אצלם, שמגמת מוסיקה היא פופולרית. אבל אנחנו בית ספר קטן, אין לנו את המקום הזה, אין לנו חדרי חזרות גדולים שאפשר להישאר בהם שעות. בית הספר מאמין בעיקר במגמות העיוניות, הוא מצעיד קדימה את הגאונים של הכימיה, הביולוגיה, הפיזיקה, ומי שרוצה לעסוק קצת באומנות, שיבושם לו, אבל תעשו את זה במגמה על איזורית. אז זה מה שעשיתי- נבחנתי למגמה על איזורית במוסיקה בכיתה י', שמגיעים אליה מכל מיני בתי ספר, ונבנחנים לחמש יחידות על ידי אנשי מקצוע. שם, כמובן, אני עושה את מה שאני הכי אוהבת לעשות.
"נתחיל?" שאלתי אחרי ששתיתי קצת מים, קוראת שוב את המילים, חושבת על מה שדיברנו עליו בחזרה הקודמת, ונעמדת מול המיקרופון.
"בטח," חייכו אליי חברים שלי שבחרתי במיוחד- שני חברים מבית הספר, שלאחד מהם גם אני עוזרת ברסיטל סיום שלו, חברה בשכבה צעירה מאיתנו שגיליתי באחד הפרויקטים, ועוד ילדה שהיא חברה של המשפחה, שהצלחתי לגרור אותה לפרויקט הזה. סימנתי להם שאפשר להתחיל, והם התחילו לנגן, ואני שכחתי מכל מה שעברתי בכל היום, ומכל מה שאני עוד צפויה לעבור, והתחלתי לשיר. האנגלית שלי רק הלכה והשתפרה עם זה שנחשפתי לעוד שירים באנגלית- מהם יכולתי לבחור את השניים שארגיש איתם הכי טוב. הרסיטל שלי הוא חמישה שירים, שניים באנגלית, שניים בעברית, ואחד שלא אני בחרתי. נתתי לאבא לבחור שיר בשבילי, כי ידעתי שהוא מכיר הכי טוב את מה שהכי נוח לי לשיר. גם השיר הזה הוא באנגלית.
"רגוע יותר נטע," אמר לי המנחה שלי, "את הסוף הרבה יותר רגוע. הגרון שלך מתפוצץ בסוף, ודווקא, מה שהכי יפה בעיבוד שיצרת פה, זה לא הפתיחה הענקית של הקול, אלא תירגעי איתו. אני לא מתכוון עכשיו שתספרי את הטקסט, להיפך, זה לא שיר כזה, יש לך כבר אחד כזה בריסטל, אבל את יודעת…"
"בטח," קטעתי אותו מיד כשאני מחזיקה במיקרופון, "שליטה על הקול."
"תחשבי על זה כמו שלמדת נהיגה, תשלטי על מהירות הנסיעה שלך, אז תשלטי על הקול שלך. הוא עצום נטע את יודעת את זה, הוא יכול להרעיד פה חצי אולם, אבל זה לא המטרה שלך."
"מההתחלה?" אמרתי אחרי נשימה קצרה וחיוך.
"בטח, תחשבי על זה טוב?" הוא אמר וחייך. הנהנתי אליו, לקחתי עוד נשימה עמוקה, הסתובבתי לרגע לחברים שלי וסימנתי להם להתחיל לנגן שוב. ככה זה כל חזרה, שרים פעמיים שלוש את אותו שיר, ואולי מספיקים לעבור גם לאחד הבא. הוא לא מעיר רק לי, אלא יש צוות שעובד מאחוריי, כולנו צריכים להיות בהתאמה. אני כל כך מעריכה את הזמן שהם נותנים בשבילי- חודש וזה ייגמר.
אחרי שהסתיימה החזרה, יצאתי לתחנת האוטובוס הקרובה והתיישבתי בה, מחכה לאוטובוס. התחלתי לזמר שוב את השיר הזה, שוב ושוב, בקול חלש, נזכרת בהוראות שלו, בעזרה שלו. הוא מורה די צעיר, אבל רואים את כל התשוקה הענקית שלו למוסיקה. הוא מאמין בזה שהמוסיקה משתנה, וכל מה שהצעירים אוהבים עכשיו שונה, והוא רוצה לשמור את העומק של העבר- את השירים שנכתבו כדי לומר משהו, את הקולות ששברו מבנים, ופרצו גבולות, ורוצה לתת לנוער של היום, את ההכוונה הכי טובה שאפשר. הוא בסך הכל בן עשרים ושלוש, כל החיים לפניו. ועדיין, בין הלימודים לתואר ראשון, הוא מוצא את הזמן להיות שם בשבילנו. פעמיים אפילו ניהלתי איתו שיחת נפש על דברים שלא קשורים רק למוסיקה, אלא להכל. הוא יודע להקשיב, הוא מדהים בלהקשיב.
"הלו" עניתי לשיחת טלפון שקיבלתי מאורי. היא שאלה אותי איפה אני, ואמרתי שכמו כל יום שלישי אני אחרי חזרה עכשיו. היא צחקה ואמרה שהיא יודעת, היא סתם רצתה לראות שאני ממשיכה להתמיד בזה. צחקתי ובדיוק קמתי כדי לעלות לאוטובוס שהגיע. היא אמרה לי שהיא חייבת להתייעץ איתי בקשר למישהו, והיא רוצה לקפוץ. השבתי שאין לי בעיה אם היא רוצה לקפוץ עוד שעה, אבל שאני רוצה להגיע הביתה, להתקלח, ולכתוב שורה או שתיים.
"מה קרה? החזרה נתנה לך השראה?"
"בטח," צחקתי, "זה קורה הרבה אבל, סתם אין זמן. אבל אני בטוחה שייצא לי איזה משפט שחייב לכתוב. את מכירה אותי הרי, אני הולכת עם פנקס ועט באופן קבוע, כי לפעמים יוצא משפט שאתה יודע שלא תוכל לחזור עליו."
"בדיוק בשביל זה הטכנולוגיה השתפרה והתקדמה, ואת יכולה לפתוח הודעה ולכתוב לעצמך את זה בטלפון."
"אורי," אמרתי מיד, נאנחת ומגלגלת עיניים, "את הרי יודעת שלכתוב מול מסך, ולכתוב מול נייר, זה כל כך לא אותו דבר."
"סתם אני רוצה לשגע אותך כי אני משתגעת בעצמי, אני אתקשר אלייך לפני שאני אצא."
"אוהבת אותך." צחקתי כשאני מתיישבת במקום שבדיוק התפנה.
"אוהבת גם." היא אמרה לי בצחוק. היא החברה הכי טובה שלי מאז כיתה א', גם כשהייתה לה את האפשרות לעבור לבית ספר אחר במעבר לחטיבה, היא אמרה שהיא לא מוכנה כי אני לא אהיה שם. אני זוכרת כמה הייתי חלק מכל קשר שהיא נכנסה אליו- ולא היו המון כאלה, כי היא בחורה נורא רצינית. כשהיא נכנסת לקשר, הוא לא ייגמר בשנייה, היא לא מסוגלת. היא ופלג היו ביחד שנה, שזה לא הפתיע אף אחד מאיתנו שזה שרד כל כך הרבה. הייתה להם תקשורת מדהימה, כימיה מעולה, הם כל כך אהבו אחד את השני. בזכות פלג הכרתי חלק מהחברים הכי טובים שלי, את הידיד הכי טוב שלי הכרתי בגללו.
אחרי שפלג ואורי נפרדו, אני ודניאל חשבנו שצריך הפסקה קצרה, כי ידענו כל אחד שצריך לחזק את החברים שהרגע נפרדו. אבל להפתעת שנינו, גם אורי, וגם פלג, אמרו שאין מצב לנתק חברות כמו ששנינו יצרנו. תמיד חשבו שייצא ממנו משהו הרבה יותר מזה, חשבו שאנחנו כל כך קרובים כי אנחנו רוצים אחד את השני, אבל מהשנייה הראשונה שהתחלנו לדבר, הבנו שזה לא אהבה כזו, אלא אהבה של אחים. הוא הצחיק אותי כל כך בפגישה הראשונה שלנו כחבורה, כך שהבנתי שאני חייבת לשמור את הבנאדם הזה קרוב אליי. הוא יצא עם בחורה באותה תקופה, וכשהם נפרדו, כולם חשבו שעכשיו זה הזמן. אף פעם לא חשבתי שזה יבוא, כי אני ודניאל רק חיזקנו את הקשר שלנו כאחים, לחלוטין אחים. אני מוצאת את עצמי מתחילה איתו שיחות בלהגיד "אחי", וזה הכי קליל, והכי מובן והגיוני. גם אני בשלושה חודשים האחרונים הייתי תפוסה עד שזה נגמר. טוב שזה נגמר.
אחרי שאח של פלג נהרג, דניאל כמעט ולא תקשר עם העולם. אני זוכרת את התקופה הזו, זו הייתה התקופה הכי קשה שאי פעם הייתה לשנינו בקשר שלנו. הוא היה כל יום בשבעה, חיזק את פלג, וניסה לא לבכות. אני ראיתי אותו בוכה פעמיים בשבוע הזה. הוא לא רצה להיות בבית, כי כשהוא ראה את אחיו הגדול, הוא נשבר מהידיעה שפלג לא ייראה שוב את אחיו הגדול. הוא ישן אצלי שלוש פעמים באותו שבוע, כי אצלי בבית אלה רק אחים קטנים. הוא נהנה מהמחשבה של משפחה גדולה, והתחבר נורא למשפחה שלי בשבוע הזה. ופלג, ביקרתי אותו כמעט כל יום, חוץ מיום אחד שאני זוכרת שפשוט לא יכולתי לבוא. אורי והוא עוד היו ביחד, עד ממש קצת אחרי. הוא הרגיש שהוא לא מסוגל עכשיו להיות בקשר, והיא הבינה אבל בכתה, כי היא לא הפסיקה לאהוב אותו, לא הפסיקה לאהוב את הקשר שלהם. הוא, דווקא להבדיל מאנשים אחרים, לא היה צריך את חברה שלו כל כך קרובה אליו, לא היה צריך כזו קרבה של בנאדם. לי, מכל החברים, זה היה נראה הגיוני- הוא איבד אח שהיה הדבר הכי קרוב אליו, והוא מפחד לאבד שוב את הדברים הכי קרובים שלו, ולכן הוא מרחיק אותם. הם ניתקו קשר בצורה קשה, וזה כאב לו, וזה כאב לה, עד שהם התגברו. הוא לא יצא עם מישהי מאז, אני לא יודעת למה, אף פעם לא דיברתי איתו כל כך הרבה. דניאל אומר שזה כי אחיו הגדול היה מאשר לו את הבחורות שהוא היה יוצא איתן, והוא פשוט לא מסוגל, לא מסוגל להתחיל קשר חדש.
"אתה יודע משהו," הרמתי טלפון לדניאל באמצע הנסיעה, "איך זה שאני לא עולה עם שיר מקורי ברסיטל של עצמי?" שאלתי אותו. הרגשתי את הבחורה שיושבת לידי זזה קצת במקומה, מאזינה כנראה לשיחה שאני מנהלת. זה שעשע אותי, קל לקרוא אנשים.
"כי זה המקום הכי אינטימי וכי מעולם לא באמת חשפת תכנים שאת כותבת. את לא שרה שירים שלך, את שרה שירים של אחרים, וכותבת לעצמך. את לא זוכרת שדיברנו על זה?" הוא צחק, "שאלתי אותך למה לא להכניס משהו מקורי, ואמרת שזה סיכון יותר מידי גדול, כי ישפטו חוץ מאת הביצוע, גם את המחשבות מאחוריי. אל תעשי את זה, את חודש לפני הגשה, אל תשני עכשיו הכל כי המורה שלך בלבל לך קצת את המוח."
"תפסיק להכיר אותי כל כך טוב." נאנחתי.
"נטע, מה שהכי חשוב, זה שתפציצי בשיר האחרון שלך, זו גולת הכותרת, זה השיר שאת מבצעת הכי טוב, והכי מדהים. אני שומע אותו חמש פעמים ביום, ואני שונא כבר את הקול שלך, אבל מת על איך שאת שרה."
"אפילו במקלחת אני לא מפסיקה לשיר אותו," צחקתי, "אפילו עכשיו לפני שעליתי לאוטובוס שרתי אותו."
"הוא העבודה הכי קשה שלך, אבל זו השקעה ששווה להשקיע אותה. את תשאירי את כולם נפעמים, אז תפסיקי לבלבל לי את המוח."
"אחי אני שונאת אותך, שונאת ברמה אחרת."
"אה באמת?" הוא צחק, "מאמין לך, ממש מאמין לך."
"נתראה מחר?" צחקתי אחרי כמה שניות.
"בטח, מסורת יום רביעי, הפעם הבחירה היא שלי אבל. אני אאסוף אותך בחמש וחצי הפעם, לא בארבע וחצי, אני פשוט צריך לעזור מחר לחבר. סבבה?"
"איזה חבר זה? מספר חמש מאות שלושים ושבע?"
"לא," הוא צחק, "חמש מאות שלושים ותשע." חייכתי לעצמי וגלגלתי עיניים, מסמנת לבחורה שלידי שאני יורדת בתחנה הבאה, וקמה מהמקום, מתקדמת אל הדלת. סיפרתי לו שבאמת הייתה חזרה מעניינת, והוא אמר שהוא חושב שאין אצלי חזרות שהן לא מעניינות. פעם אחת הצעתי לו לבוא ולהקשיב, אבל הוא אמר שזה יהרוס לו את כל המופע הגדול בעוד חודש, והוא חושש מזה, כי הוא רוצה את ה'וואו' שכולם יקבלו.
"יאללה, עוד חמש דקות אני בבית. אני אדבר איתך כבר מחר."
"ערב מקסים שיהיה לך מפגרת."
"תודה מתוק," צחקתי וירדתי מהאוטובוס, "גם אני אוהבת אותך."