אותה האהבה הישנה.

בס"ד.
"אמא אפשר לקבל חיבוק?" שואל דוד הקטן.
אמא מביטה בו במבט מבחיל ודוד נסוג לאחור בחשש.
"מה עשיתי לך? אמא.. למה את לא אוהבת אותי?" הוא שואל את אותה השאלה ששינן עשרות פעמים בראשו בחודשיים האחרונים, מאז שאבא עזב את הבית עם אישה אחרת משאיר אחריו את אותה האהבה הישנה.
אמא של דוד מעולם לא דמיינה מציאות כזאת שבו היא לבד מתמודדת בתוך עולם שבולע אותה. היא הפסיקה להילחם ופיתחה תחביב חדש, שנאה, שנאה לכל בני האדם מסביבה והכל רק בגלל גבר תאוותן שהבטיח רק שקרים.
לפעמים בלילות היא יושבת מול המראה ומנסה להבין מה הגבר שלה איבד בה, האם זה בגלל הקמטים שהציצו פה ושם? האם זה בגלל השיער שהחל לנשור במהירות יותר משצמח באיטיות? או אוליי זה משום שהשיניים ידעו ימים טובים יותר? ואוליי זו רק היא שמדמיינת שהייתה אהבה?
"אפשר היה להגדיר את הנישואים שלנו כ'הרגל', התרגלנו אחד לשני." היא מספרת לדמות הנשקפת מהמראה. "זה היה שידוך מוצלח, ככה לפחות כולם אמרו. את יודעת, למרות שהוא מעולם לא החזיק את ידי בפניי כולם והוא מעולם לא אמר לי עד כמה הוא אוהב אותי… ידעתי שאני חשובה לו.".
היא חוזרת על השיחה הזו שוב ושוב, מזכירה לעצמה שהיו להם ימים טובים. לאחר שהספיקה לקרוע כמעט כל תמונה שבו פניו מופיעות, היא מחזיקה תמונה ישנה מהנישואים שבו שנייהם נראים כה מאושרים.
"היה שלום אהוב ישן.." היא לוחשת לדמותו וקורעת כל פיסה ממנו.
היום כשהיא חושבת עליו היא בוכה על דוד הקטן, הבן שהשאיר מאחוריו, דוד כל כך דומה לאביו שהיא כבר לא יכולה להביט בו באהבה. היא מפחדת שיצוץ אביו מתוכו, שינטוש גם הוא אותה.
שעת חצות ודוד נרדם שוב על הספה. הפעם היא מחבקת אותו בהמון אהבה, מרעיפה נשיקות ומלטפת אותו בצער.
"דוד שלי, סליחה ילדי. אני מבטיחה להשתפר בשבילך. מעכשיו זה רק אתה ואני, רק אתה ואני".
היא מנגבת את הדמעות שזלגו בשטף וקמה לשתות מים קרים. הפעם היא מחליטה לעשות שינוי בחיים, שינוי שיעזור לה להטמין עמוק בלב את אותו אהוב ישן. "נעבור דירה, נלך רחוק מכאן רחוק מהזיכרונות. רחוק מהעין רחוק מהלב." היא אומרת לדוד שנמצא כבר בחלום שלישי. הוא מחייך מתוך חלום והיא מביטה בו ברוגע, מבטיחה לעצמה לגרום לו אושר שוב.