גלים- חצי שולחן אוכל מקולקל (פרק 9)

אני מבחינה בפלאפון שלי. השעה כבר שבע.
"תשמע…" אני קוטעת אותו, "אני חייבת ללכת, דבר איתי בהזדמנות." אני אומרת בחיוך ומתחילה לאסוף את הדברים שלי. אני מוציאה את הטלפון מהכיס ונותנת לו אותו.
"תן לי את המספר שלך." הוא מגיש לי את שלו.
שנינו מקלידים במהירות את המספרים ומוסרים אחד לשניה את הטלפונים.
"ביי." אני אומרת. אני רוצה להגיד עוד משהו, למשוך את הרגע, שלא יגמר, שלא יגיע הסוף, שאני לא יצטרך להתמודד עם דברים אחרים.
"ביי."
אני נפרדת ממנו בחצי חיבוק מאולתר ואני מושכת את עצמי לכיון המכונית.
אני נוסעת בחזרה הביתה.
המחשבות מציפות לי את המוח. הפעם זה לא מטריף אותי. אני נותנת להן לעלות ולצוף. למלא את החלל ואז פשוט להתעמק.
הוא מסקרן אותי, וזה לא מרתיע אותי כמו שאני מצפה, לפתע אני מתחילה לחוש ביטחון.
ואז אני נזכרת שאני לא כזאת. לא אחת שבטוחה בעצמה כמו שאני רוצה. מה לעשות בחיים לא מקבלים הכול.
צלצול מהטלפון.
אני מרימה את התיק שזרוק על המושב שלידי ומוציאה את הטלפון. זה דניאל.
אין לי כוח עכשיו. לא היה לו דחוף להתקשר מוקדם יותר? רק עכשיו הוא נזכר בי? אני מנתקת וזורקת בחזרה את הטלפון על המושב.
– – –
אני מגיעה לרחוב ומחנה את האוטו באיטיות. אין לי כוח להכנס הביתה, להתמודד עם מה שקורה שם.
אני מנסה לפתוח את הדלת, היא לא נעולה.
"מיי?" אני שומעת את הצעדים של אמא שלי עולים לכיווני.
"מיי! דאגנו לך!" היא אומרת תוך כדיי שהיא לוחצת אותי לתוך החיבוק שלה. הוא חונק אותי לא רק פיזית. הרגש שלי חסר… הרגש שלי הוא כלום כרגע. היא מלטפת את הפנים שלי.
"מתוקה שלי, איפה היית?" היא שואלת בהשתנפויות. אני מוציאה את הגלשן שבינתיים הסתתר מאחורי הדלת. "הלכתי לים." אמרתי בקול מת.
"לא יכולת להודיע?" היא שואלת. אני לא עונה, אין לי מה להגיד.
היא מבינה את זה, "טוב, לא משנה, את רעבה? רוצה לאכול משהו?"
ורק אז כשהיא גומרת את המילים אני מזכרת בבטן המקרקרת שלי, לא אכלתי כול היום. היא מבינה גם את זה. אמא מושכת אותי למטה למטבח ואני מתיישבת מול אבא ומול שולחן ערוך, הוא מלא מדיי כמו המשפחה שלי, אני בטוחה שחצי ממנו מקולקל. בדיוק כמו החצי הריק שלנו, רק שהוא מלא בסודות ורגשות מוסתרים.
"איפה היית?" אבא שואל בתוקפנות.
אמא עונה במקומי במהירות, "היא הייתה בים, היא גלשה." אני מרגישה את העיניים שלה רומזות לאבא שלי מסר נסתר כולשהו.
הוא נאנח ואנחנו מתחילים לאכול.
הארוחה מלאה בשתיקה, ואני ממלאת את הצלחת שלי בחצי מהשולחן ולא אוכלת כלום. נאבד לי התיאבון. אני חושבת על גיא.
צלצול מהכיס שלי. אני מוציאה אותו. על המסך מופיע השם של דניאל. אבא מתבונן בי בעצבנות.
אני חייבת לגמור אתו את הסיפור הזה, הוא לא יעזוב אותי. אני קמה מהכיסא.
"זה חשוב." אני אומרת ומדלגת במהירות את המדרגות, נכנסת לחדר שלי וסוגרת את הדלת.
"הלו." אני אומרת בקרירות.
"מיי." הקול המוכר אומר מהצד השני.
"דניאל, רצית משהו?"
"רק לדבר איתך."
"מה קרה?" אני שואלת. לא אכפת לי בעיקרון, בפנים יותר אני מתה לראות אותו.
"רציתי לדבר איתך." הוא חוזר ומדגיש.
"אני לא יכולה עכשיו."
"רוצה להיפגש?" הוא שואל.
אני נאנחת ונושכת את השפתיים שלי, "אוקיי."
"בשמונה, ליד המקלטים."
השיחה מתנתקת.
אני מסתכלת על השעון, יש לי רבע שעה. אני יורדת בחזרה למטבח. איך אני מתחילה עכשיו משפט?
"אני… אני חייבת ללכת."
אבא נאנח בפעם השניה הערב.
אני מסתכלת על אמא והיא מהנהנת להסכמה.
"תודה." אני אומרת.
אני לוקחת את התיק שלי, פותחת את הדלת ויוצאת אל החושך שברחוב. לוקח חמש דקות עד שאני מגיעה לשם, מרחוק אני רואה אותו יושב על ספסל ומחכה לי.