קללת אדמה – פרק 35

המשכתי לריב עם לוקאס כמעט חצי שעה. התעלמתי מהעובדה שתומאס לא ענה על השאלה שלי והבטחתי לעצמי שאני אדבר איתו מאוחר יותר. עכשיו התרכזתי רק בדבר אחד: בלוקאס.
"אתה יודע כמוני שזה באשמתי!" אמרתי בתסכול.
"בחייך אמה!" הוא אמר בכעס, "דיברנו על זה מאה פעם. זאת לא אשמתך!"
"זה כן!" אמרתי, מצמצתי בעיניי כדי להרחיק דמעות, "אתה לא מבין שהדבר הזה יהרוג אותך? לא. לא יהרוג. הורג. בזמן הווה" חייכתי במרירות. "הדבר הזה הורג אותך ואתה אפילו לא מודע לזה!"
"אמה…" לוקאס נאנח, "תשלטי בעצמך"
"אני שולטת בעצמי!" לפי נימת הקול שלי ידעתי שלא ייקח לי הרבה זמן לאבד את העשתונות. "אתה זה שלא שולט בעצמו! לך תקוע מישהו בתוך הראש שגורם לך לעשות דברים. גורם לך לכאב!"
"ומי לדעתך אחראי לזה?" לוקאס שאל בכעס בתגובה. ואז הוא מצמץ כשהבין מה אמר.
נאלמתי דום. "הודית בזה" אמרתי בשקט, ואז בקול מלא לעג הוספתי: "ידעתי! איך נתתי לך לעבוד עליי ככה? ממש הצלחת להפיל אותי בפח." הלעג שלי היה חלק מהתסכול שחשתי. לוקאס הודה שאני האחראית למה שקורה לו. אני אחראית לעובדה שהוא סובל.
"אמה, אל – "
"אתה חתיכת שקרן לוקאס!" אמרתי והבטתי בו כעס ובכאב, "כל הזמן הזה נתת לי לשקוע במחשבות שהכל בסדר, שזאת לא אשמתי!." הנדתי בראשי והבטתי במים שסבבו אותנו, אפילו הם לא הצליחו להרגיע אותי. "למה?" שאלתי בלחש.
"לא רציתי שתאשימי את עצמך" לוקאס נעמד מאחוריי במרחק של כמה צעדים, פוחד להתקרב.
"אז זה ממש הלך לך" אמרתי בקול ציני, "נכון?"
עדיין לא הבטתי בו, פחדתי שאבכה. ואם אבכה לא אוכל לכעוס עליו. למרות שגם ככה נמאס לי לכעוס על לוקאס, נמאס לי שגם הוא וגם תומאס לא מקשיבים לי ובסוף הם סובלים.
"אמה, בבקשה, רק – "
הנדתי בראשי. "אני לא רוצה לשמוע"
"אמה – "
"אני לא רוצה לשמוע!" אמרתי בייאוש. עמוד מים ענקי פרץ במרחק של חמישה מטרים מהסירה.
"אבל אני רוצה לומר לך את זה!" לוקאס השיב ותפס את כתפי מאחור. ניערתי אותו ממני והתרחקתי. "אמה…" לוקאס נשמע מיואש כמעט כמוני.
"אתה באמת מאמין בזה?" שאלתי בשקט. לוקאס רק הביט בי. "אתה באמת מאמין שאני ואתה לא נשרוד? שבגלל שאנחנו בני שמונה עשרה שנינו נמות?"
"את לא תמותי" לוקאס הניד בראשו. "לא מהר כל כך. אבל אני? בחייך, תראי אותי!" הוא הצביע על ראשו, "תקוע לי מישהו בראש ואני פשוט עלוב. אני לא יכול לשלוט במים או לזכור דברים בעל פה או להשפיע על מחשבות כמו תומאס. אני בסך הכל מדבר בהרבה שפות, זה לא מועיל. אני…" זאת הייתה הפעם הראשונה שקולו נשבר, "אני אפילו לא יכול לשמור קרוב אליי את החברה שלי"
זאת הייתה הפעם הראשונה שהרמתי את מבטי אל עיניו. הן היו שבורות, מלאות כאב.
התכוונתי להגיד לו שזה בסדר כי אני גם לא רוצה שינסה לשלוט במחשבות או שיזכור הכל בעל פה. אהבתי שהוא דיבר במלא שפות, גם אם לא הייתי רוצה להודות בזה בקול, הוא היה מתוק כשעבר שפה. למרות שלא הבנתי אפילו מילה. לא רציתי שישלוט במים, אין בזה שום דבר טוב כשאתה יודע איזו אחראיות גדולה זאת. לא רציתי שהוא ישתנה.
והתכוונתי להגיד לו את זה כשתומאס רץ החוצה. המבט על פניו היה המום והוא היה חיוור.
"אמה, לוקאס" הוא אמר, "אתם חייבים לראות!"
ואז ראיתי מה הוא החזיק בידו. מכשיר קטן, בצבע שחור, ונורה אדומה הבהבה בו. מכשיר מעקב?
"זה מה שאני חושבת שזה?" שאלתי.
תומאס הנהן.
"איפה מצאת את זה?" לוקאס שאל.
"בחולצה שאלכס נתן לי" תומאס אמר. ואז הביט לעברי.
"מה? מה כבר – " התחלתי אבל הוא הסתער לעברי ואפילו לא הצלחתי לעצור בעדו כשתפס בצווארון החולצה שלי והסיט את שערי הצידה. "תומאס!" צעקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
"תפסיקי לזוז, אמה!" הוא אמר ואז הרגשתי את ידו באזור העורף שלי.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בפאניקה וניסיתי לנער אותו ממני. הבחור היה חזק.
לוקאס סוף-סוף יצא מההלם. "תומאס, שחרר אותה חתיכת – "
"שתוק!" תומאס קרא, "לך אחורה וחכה בשקט"
באופן מפתיע, או שאולי הייתי צריכה לדעת שתומאס כבר שולט בזה, לוקאס צעד לאחור וחיכה.
ואז תומאס הוציא את ידו מהחולצה שלי והושיט לי מכשיר קטן, שחור גם הוא. עוד מכשיר מעקב.
"הוא.. היה לי.." התיישבתי על הרצפה. הנדתי בראשי. "הוא שמע כל מילה שאמרתי ללוקאס, נכון?"
תומאס הנהן, "כנראה שכן. לפחות אנחנו יודעים שאסור לנו לבטוח בו"
הנהנתי ואז הבטתי בתומאס במבט קשה, "בפעם הבאה שאתה רוצה לבדוק את החולצה שלי פשוט תגיד!" קראתי.
הוא האדים ממבוכה. "מצטער. לא חשבתי."
המבט שנעצתי בו כנראה היה ממש מצחיק כי הוא פרץ בצחוק. בתגובה התנפלתי עליו וריתקתי אותו לסיפון. הוא ניסה להתנער ממני אבל הפעם היה לי יתרון כי הייתי מעליו.
"נכנע?" שאלתי, מחייכת.
"לעולם לא!" תומאס קרא והסתובב ככה שעכשיו הוא היה מעליי. ואז זה שוב קרה, הרגשתי בזה כמו שתומאס הרגיש בזה. זרם של מודעות חלף בגבי וגרם לי לדחוף את תומאס ולקום על רגליי.
"אני עייפה" מלמלתי אבל לא הבטתי באף אחד מהם. פחדתי להביט בלוקאס ופחדתי להביט בתומאס. אז פשוט אמרתי: "תסתדרו קצת בלעדיי, בסדר?" ונכנסתי לתא המגורים.